חוו נא את דעתכם, האם זה אפקטיבי? האם זה יכול לעבוד? האם יש לזה השפעה כלשהי עליך?

ד"ר גדעון הירש, דוני, לא מת מדיכאון ולא מאיידס אלא מהתמכרות לסמים.

אני ניצול בר מזל של המלחמה הגדולה בהתמכרות. דוני הוא קורבן שלא שרד.

עבור חבריו הוותיקים ד"ר גדעון הירש היה דוני. זה השם שבו הציג את עצמו כשנפגשנו באוניברסיטת תל אביב ביום הראשון ללימודים, בסתיו 83'. 25 שנות חברותנו ידעו תקופות של קרבה גדולה שהתחלפו בחודשי ניתוק ארוכים, ונעו על פני כל טווח הרגשות שחברות קרובה מעלה – אהבה, חמלה, כעס, קנאה, שמחה וקושי.

כבר כמעט עשר שנים (12 באפריל 2009 הוא יום השנה שלי) שלא נגעתי בשום סם, כולל אלכוהול. ההימנעות שלי מוחלטת וסופית; לא ג'וינט תמים שעובר בין החבר'ה, לא כוס בוז'ולה במסעדה צרפתית, אפילו לא כדור נגד כאבים שלא ניתן לי על ידי רופא. ההתנזרות הזאת, שרוב האנשים בחיי מודעים לה, היא תנאי שקיבלתי על עצמי כדי להישאר בחיים. כמו כל המשתמשים שבחרו בהחלמה, אני יודע שאני מכור לתמיד, שהמחלה שלי כרונית. לא ניתן להירפא ממנה, אבל ניתן לעצור לגמרי את התקדמותה. וכך, כל לגימה של וודקה, כל שורת קוקאין, כל בליעת אקסטזי – עלולה להחזיר אותי לחיים מנוולים של שעבוד. נכון להיום, זה סיכון שאני לא מוכן לקחת.

וזה סיכון מהלך אימים: סיכון לאבד את החיים שבניתי לעצמי בעשור של עבודה קשה, סיכון להיפרד משפיותי ולחזור להתקיים בגיהנום. כמו יהודי קפדן במצוות אני נזהר מלהימצא בסביבה עוינת, בורח מאנשים שעלולים לסכן את החלמתי. בכל ביקור אצל רופא השיניים אני מקדים ואומר שאסור לו לתת לי שום חומר נרקוטי. בפעמים הנדירות שאני מוצא את עצמי במועדון או במסיבה, ואנשים מתעקשים להזמין לי בירה, אני אומר שאני אלרגי (ישראלים נחושים במיוחד להסביר לך למה כוס אחת לא תזיק). וכשמישהו חוזר מהבר עם כוס שבה נוזל לא מזוהה שאמור להיות קולה או מי טוניק, אני מבקש ממנו לטעום קודם כדי לוודא שאף אחד לא טפטף לשם וודקה בטעות. אני עושה את כל זה כי אני לא מוכן לסבול יותר את הייאוש הנורא שמלווה התמכרות פעילה. אני עושה את זה כי אני לא רוצה לסיים את חיי כמו חברי הטוב.

הוא בחר לנסות, כמובן ללא הצלחה, לשלוט במחלתו, להכפיף אותה לצרכיו, ולפעמים נראה היה לו שהוא מצליח. הוא היה יכול להחזיק מעמד שלושה חודשים בלי, ואז ליפול חזרה. אבל הוא הבין היטב שהנפילות האלה, והייאוש שהן מביאות, הולכות ומתגברות והופכות יותר ויותר קשות מנשוא. בני הזוג המדהימים שנמשכו אליו עזבו אותו. הלילות היו ארוכים, מלאים באורחים מזדמנים שנתנו לו, וקיבלו ממנו, קצת מגע אנושי בתוך החידלון. זו התקופה שבה החל לדבר בגלוי על התאבדות.

רונן טל כותב על חברו דוני במעריב – לכתבה המלאה

(מאת: ולדי ויסמן)

אתה משתמש בהירואין? לא נורא. עוד מעט זה יעבור. אוטו-טו. מיד כשההירואין יתחיל להשתמש בך. הכל יעבור כיד הקסם. לא יהיו יותר מבחנים, לא שכר דירה ולא המצב של הפועל בליגה. רק אתה, הכסף  וההירואין.  הכמות של "אתה" כל הזמן פוחתת. גם לא נורא. הכמות הופכת לאיכות. הרי יש לך את המלאך השומר הטוב בעולם ואתה מוגן מכל צרה. רק הכסף… בקרוב תגלה שכל מה שיש לך, או יותר נכון היה לך, בקלות הופך לכסף. ואת הדרך ללוד אתה תזכור בעיניים עצומות. ולמה בכלל לפקוח אותם כשהם נעצמות לבד? מילא אם היה מה לראות… ההירואין מגן עליך בקפידה מהתמוטטות עצבים. כל הרכוש שלך זה ג'ינס ישן, סוודר, מעיל משופשף ונעליים מלוכלכות. כמעט שכחתי! הדבר העיקרי! מזרק חד-פעמי. מזרק יפה, אופנתי. לא לכל אחד יש כזה. אגב, קראו לו חד-פעמי בטעות, או אולי בסימבוליות, כדי להדגיש את החדשנות הבלתי-נשחקת שלו. הוא מאוד רב-פעמי, אפילו ארוך-ימים.

לאחרונה התרגלת לראות את צבע הדם שלך לעתים קרובות מדי. במטבח שלך, במקלחות של החברים, במכוניות, בשירותים ציבוריים. בכל מקום. אתה נאלץ להשפיל את מבטך, המבט של עיניך השרופות, מאנשים קרובים וזרים. התחלת להעביר יותר מדי זמן בהמתנה. המתנה לטלפון, המתנה לזמן "שאפשר עוד פעם להתקשר", המתנה לחברים החדשים שלך שיש לך עבורם רק שתי שאלות – "יש?" ו- "כמה?", המתנה בפגישות עם החברים האלה, המתנה לזמן שכל זה סוף-סוף ייגמר… תהיה בטוח – זה ייגמר מתישהו, שלא יהיה לך שום ספק!

אתה שוכב. שוכב על המזרון שלך, מדבר עם ההרואין שלך. על הכל. על החיים, דווקא על החיים. על בנות. ההרואין אוהב אותך. הוא לא ישרוד בלי אנשים כמוך. ימות מרעב. הוא ניזון מהרצונות שלך. רוצה בחורה – צריך רק לבקש. החבר האינסוליני הקטן ינגוס לך בווריד ואתה

תשען על המזרון הישן שלך ותגלגל את העיניים בחושניות. הנה היא – הבחורה! עברה, הסתובבה… זהו! לכי מכאן! עדיף להתקלח עכשיו… אהה! צריך לבקש! אתה מבקש… וריד… מזרון… אתה מרחף, מרחף… מה? נמאס? כבר לא מרחף. פשוט קל ונעים. והוא מלקק את השפתיים. הרצונות שלך היום היו לא משהו. ההירואין נעלב, הוא לא שבע. הוא נעלם בורידים שלך, התמוסס במוח הסובל שלך, בדרך קפץ לחלקים אחרים בגוף. סקרן… ואחר-כך הוא הלך סופית. נמאס לו ממך. איזו חוצפה – כשהוא נמצא אתה רוצה להיפתר ממנו. הירואין לא אוהב יחס כזה. טוב, לא צריך. גם ככה נגמר הכסף.

והנה אתה לבד. בחדר ריק, על מזרון מלוכלך. פתאום אתה קולט שגם אתה אוהב אותו. בנוסף, אתה מגלה שבדרך החוצה הוא לקח את הנשמה שלך. בלי נשמה הגוף כואב ומזיע. אבל זה עוד לא הכל. הוא גם לקח את החלומות שלך. קשה לך מאוד בלי הדברים האלה, פשוט בלתי נסבל. עוד יותר קשה בלעדיו. החבר הטוב והיחידי שנשאר לך. בנקודה הזאת אתה מתחיל לצעוק ולקרוא לו. אחר-כך שוב לצעוק ולקרוא למישהו. ואז פשוט לשבת, לסבול ולחכות. אבל גם הוא יודע לחכות. קירות הבית שלך שנואות עליך. למרות הכאב אתה קם ורץ לחברים, אבל כבר אין חברים בשום מקום. לא עוד… רק העקבות שלו בכל מקום. הרואין באישוניהם, שלא נראים אפילו בחושך, הרואין על ידיהם. לפעמים הוא מדבר איתך בקולם הצרוד. והנה, אצל מישהו אתה פוגש אותו. נופל על הבירכיים. תחזור… רק להיום… והמישהו הזה רואה אותך, מבין אותך ומבקש ביחד איתך. "תעזור לו, אני לא מתנגד. נעשה את זה בשלישיה". המישהו הזה הוא אדם טוב, מבין. והצורך שלך בתרופה – עצום. הוא כמו בניין רב-קומות, מפגין נוכחות ומסתיר את הנוף. הערפד האינסוליני נוגס בווריד שלך ומוצץ, מוצץ, עד שאתה נופל על הרצפה עם עיניים מגולגלות מתשוקה. היום ההרואין עשה יותר מידי. הערפד האינסוליני לקח בשבילו יותר מידי רצונות. אפילו לנשום אתה כבר לא רוצה. אתה לא צריך את זה… אך בסופו של דבר נולדת תחת כוכב המזל. כי המישהו הזה, אולי חבר, בעצם כבר חבר, התחלק איתך בנשימה שלו. על אמת. מפה לפה. אולי העולם בעצם לא כל-כך אכזר. החיים ממשיכים ויש לך עוד שש-שמונה שעות רגועות. צריך לנצל אותם ביעילות, לדאוג שלא תתקע בלי תרופה עוד פעם. אתה קם והולך.

הולך ברחובות תל-אביב. פעם אהבת את העיר הזאת, ודווקא כשהתחלת להסתובב בדרום העיר – הרגשת סוף-סוף שייך, אפילו מאושר. חברים חדשים, אמיתיים, בלי הפוזה והצביעות שכל כך הפריעו לך באנשי דיזנגוף. במיוחד כשאלה התחילו לשכנע אותך לא להיסתובב שם, הרי הם סתם מקנאים וזה מגעיל. והבנות כאן פשוט מתות עליך, החברה החדשה שלך – כל-כך מהממת ובכלל לא מפריע לך שהיא עובדת בזנות, כי אתה יודע שהיא אוהבת רק אותך. ואז יום אחד נגמר הכסף. טוב, יש אלף ואחת דרכים להשיג עוד. ברור שלגנוב זה לא בסדר, היום זאת פעם אחרונה, מחר אני אתחיל את הקריז ובעוד שבוע כל זה יהיה מאחוריי. רק להיום…

אתה מסתכל על פני האנשים. מליוני אנשים. הם כל-כך שונים. שמחים, עצובים. בעיניהם מנצנצים רצונות וחלומות. מליוני חלומות. ההירואין מסתכל במבט מלא תשוקה דרך אישוניך הבלתי נראים. והנה בתוך הקהל אתה מזהה עוד הירואין אחד. הוא התמקם בגופה של בחורה, יפה-לשעבר. אתם שמים לב אחד לשני. אתה, היא והוא. מעיפים מבט וממשיכים ללכת. אנשים ללא חלומות, ללא עתיד, ללא הווה. בביתך מחכה לך צעקה. הצעקה שלך. "תעזוב אותי… תעזוב בבקשה… אני לא מי שאתה צריך… אני אחר… תחזיר לי את החלומות… אני רוצה את האישיות שלי בחזרה…" והוא עוזב. בפעם המי יודע כמה. לא אומר שלום, כי הוא יודע שאתה עוד תקרא לו. בעוד יום… בעוד שבוע… בעוד חודש… בטוח תקרא לו. הוא לא ממהר. הוא יודע לחכות.

כיצד נוצרת פרדיגמה (תבנית חשיבה)

בניסוי שנערך בארצות הברית,

קבוצת מדענים הכניסה 5 קופים לכלוב.

במרכז הכלוב ניצב סולם ובראשו אשכול בננות.

כל אימת שאחד הקופים טיפס על הסולם, חטפו שאר הקופים מקלחת קרה מידי המדענים.  

לאחר זמן מה, בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, הוא זכה למכות נמרצות מחבריו הקופים.

במשך הזמן, אף קוף לא העז לטפס על הסולם, למרות הפיתוי העצום.                         

 

המדענים החליטו להחליף אחד מהקופים שבכלוב.

דבר ראשון שעשה הקוף החדש היה טיפוס על הסולם.

מיד התנפלו עליו, שאר הקופים, והיכו אותו.

לאחר כמה וכמה פעמים שחטף מכות, למד הקוף החדש לא לטפס על הסולם,
למרות שלא היה לו מושג למה.

קוף שני הוחלף וההתרחשות חזרה על עצמה.

הקוף הראשון השתתף בהכאת הקוף החדש.

קוף שלישי הוחלף, והאירועים חזרו על עצמם (מכות).

קוף רביעי הוחלף, והמכות חזרו על עצמם.

בסופו של דבר, הוחלף גם הקוף החמישי.

 

מה שנשאר זה קבוצה של 5 קופים, שלמרות שמעולם לא חטפו מקלחת קרה,

המשיכו להכות כל קוף שהתפתה לטפס על הסולם.

 

אם אפשר היה לשאול את הקופים מדוע הם מכים כל קוף, שמנסה לטפס על הסולם… אני מתערב אתכם שהם היו עונים…

                                    

"אני לא יודע – אבל כך העניינים מתנהלים כאן!"

 

נשמע לנו מוכר?

 

שאלו עצמכם:

מדוע אנחנו ממשיכים לעשות, מה שאנו עושים, תמיד באותה דרך?

עלינו לבדוק בעצמנו את הקיבעונות שלנו (הסטגנציות), ולוודא שאיננו מכים אחרים (או את עצמנו), או מתחפרים בהנחות היסוד שלנו בלי לנסות לבדוק את מקורן או לנער אותן מן האבק.

מהי אותה תבנית חשיבה (פרדיגמה) שאנו ממשיכים לפעול לפיה ללא ספקות שזה הדבר הנכון לעשות!?

בהקשר לזה נאמר ע"י אלברט אינשטיין:
"הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה".

1. תשישות
אתה מרשה לעצמך להיות עייף מדי או בבריאות לקויה. חלק מן המכורים נוטה להתמכר לעבודה , אולי מתוך צורך לפצות על "הזמן האבוד".
בריאות טובה ומנוחה מספקת הם דבר חשוב. כי אם אתה מרגיש טוב, רוב הסיכויים שתחשוב בצורה בריאה.
אם תרגיש רע, סביר להניח כי חשיבתך תהיה מבולבלת ולא ממוקדת. אם תרגיש מספיק רע, יתכן כי תגיע למחשבה שאולי שימוש חד פעמי לא יחמיר את מצבך.

2. חוסר כנות
זה מתחיל בתבנית של שקרים קטנים ורמאויות קטנות ולא נחוצות, עם חברים קרובים ובני משפחה, עם חברים לעבודה וכו'.
אחר כך מגיעים גם השקרים הגדולים בראש ובראשונה לעצמך, רציונליזציה – תירוצים על כך שלא עשית את מה שהיית צריך לעשות, או שעשית את מה שידעת שאסור לך לעשות.
כל ההנחות הקטנות שאתה עושה לעצמך הופכים לשקר בנפש המוביל להכחשה עצמית.

3. חוסר סבלנות
דברים אינם קורים מהר מספיק, או שאחרים אינם עושים את מה שהיית מצפה שיעשו חוסר היכולת לדחות את קבלת הסיפוק המיידי.

4. תיסכול
תסכול גובר כלפי הסביבה, מפני שהדברים אינם קורים כפי שהיית רוצה זכור – לא הכל הולך להיות כפי שהיית חושב או רוצה שיהיה.

5. וכחנות
ויכוח על נקודות מבט קטנות ומגוחכות, מצביע על צורך להיות צודק כל הזמן – "מדוע שלא תהיה הגיוני ותסכים איתי?" "מחפש סיבה להשתמש"?.

6. דיכאון
יאוש בלתי הגיוני ובלתי נסבל עלול להופיע מדי פעם. צריך לדבר עליו ולהתמודד איתו – לא לברוח ממנו.

7. רחמים עצמיים
למה זה קורה דווקא לי? למה דווקא אני נרקומן? התחושה הכללית היא: "אף אחד אינו מעריך את מה שאני עושה עבורו".

8. שחצנות
"יש לי את זה בכיס הקטן" – לא פוחד יותר מהתמכרות, נכנס למצבים של שימוש בסם בכדי להוכיח לאחרים שאין לך בעיה עם זה. אם תעשה זאת לעתים קרובות, כל מערך ההגנות שלך יקרוס.

9. שאננות
"שימוש זה הדבר הכי רחוק ממני" – לא להשתמש זו כבר אינה מחשבה מודעת ומכוונת. מסוכן מאד להרפות מן המשמעת העצמית רק בגלל שהכל הולך בסדר, השאר לעצמך מעט פחד בלב מן השימוש בסם. רוב המעידות מתרחשות דווקא כשהכל נראה נהדר ולכאורה אין בעיות וקשיים.
חשיבה מסוכנת נוספת היא: "לי זה לא יכול לקרות". כל דבר יכול לקרות לך אם תהיה פזיז ותתיר את ההגנות, אל תתעלם מעצות אחרים. זכור כי יש לך מחלה ערמומית ומתפתחת ותהיה במצב הרבה יותר גרוע אם תרשה לעצמך למעוד.

10. ציפיות מוגזמות מאחרים
"אני השתניתי, מדוע הם לא" – זה טוב כש"הם" משתנים אבל אתה חש כי זו עדיין הבעיה שלך אם הם לא. יתכן כי הם עדיין לא סומכים עליך, אולי הם מצפים להוכחות, לקח לך זמן להרוס את האמון ועכשיו יקח לך זמן לבנות אותו מחדש.
אינך יכול לצפות מאחרים לשנות את אורח חייהם רק מפני שאתה עשית זאת.

11. הרפיית המשמעת
חשבון נפש יומי, השתתפות בפגישות שיתוף ותמיכה, קשר טלפוני או אחר עם חברים לדרך – כל אלה יכולים להפיג את השעמום והריק הפנימי.
אינך יכול להרשות לעצמך להשתעמם מן הדרך כי מחיר המעידה מאד גבוה.

12. שימוש בחומרים המשנים את מצב הרוח
יתכן כי תרגיש צורך להקל על עצמך בעזרת כדור ואולי הרופא שלך ישתף אתך פעולה (מתוך רצון לעזור), ואולי לא הייתה לך מעולם בעיה עם כימיקלים אחרים מלבד הסם, אך אתה יכול לאבד את הנקיון שלך בדרך זו ואתה יודע כי זו הדרך אל המעידה.
זכור כי אתה מרמה! עבורך כדור תמים הוא סכנה. כמו כל סם אחר (כולל אלכוהול).

13. לרצות יותר מדי
אל תציב לך מטרות שלא תוכל להשיגן על ידי מאמץ מתקבל על הדעת ובגבולות יכולתך, אל תצפה ליותר מדי מעצמך, זה תמיד נפלא כשקורים דברים טובים שלא ציפית להם.
תשיג את מה שמגיע לך כל עוד תעשה כמיטב יכולתך, אך לא תמיד במהירות שחשבת. המפתח לאושר הוא אם תמיד תרצה את מה שיש לך ולא תתלונן על מה שאין לך.

14. לשכוח אסירות תודה
יתכן ותביט בצורה שלילית על חייך ותתמקד בבעיות שעדיין אינן קיימות. תמיד חשוב לזכור מהיכן באת וכמה הרבה יותר טוב מצבך עכשיו.

לסיכום
בזמן שעל המכור עצמו לשמר אורח חיים בעל משמעת ומודעות עצמית אשר ישמור על נקיונו מסמים, ישנן דרכים בהן גם אחרים יכולים לעזור.
כמעט כל אדם הקרוב אל המכור, יודע לזהות שינויים בהתנהגות המצביעים על חזרה אפשרית לשימוש בסם. לעיתים קרובות אף ינסו להזהיר את אותו מכור אשר בשלב זה כבר אינו שומע ויראה אזהרות אלה כחדירה לפרטיותו.
רוב המכורים – אם פונים אליהם בגישה נכונה, יהיו מוכנים על בסיס קבוע, לשבת עם רשימת הסימפטומים ולבדוק עצמם בעזרת אדם קרוב, לשם כך צריך להבחין בסימפטום בזמן ולא להתעלם מן הסימנים.
בדרך כלל מכור אשר עושה את הדרך ונתגלה כי סטה ממנה, יוכל בעזרת כלים אלה לשנות את דרך החשיבה וההתנהגות ויחזור אל הדרך.
בדיקה שבועית של הסימפטומים עשויה למנוע מעידה והרגל זה של בדיקה שבועית הוא דבר שרוב המכורים מוכנים לעשותו.

גאווה – הרגשה לא מציאותית של החשיבות העצמית שלנו.

תאווה – לרצות משהו מבלי לעשות כלום בשביל זה.

כעס – הרגשה אלימה, נקמנות בעקבות חוסר הנאה.

חמדנות – תשוקה אובססיבית לכל דבר שזז על שתיים.

רעבתנות – עודף תשוקה לכל דבר, חוסר סיפוק תמידי.

צרות עין – חוסר אהבה וקבלת עצמנו, למה לאחר יש משהו ?שלנו אין, מדוע אחרים נראים טוב מאתנו.

עצלנות – ההרגל לא לעשות את מה שאנו צריכים לעשות.

הכחשה – להעמיד פנים שמשהו איננו קיים כאשר הוא נמצא ממש מול עינינו.

דוגמאות למנגנון ההכחשה: כשאנו כועסים אנו נוטים להתנהג כאילו שאנו לא כועסים. מוכנים לראות את הבעיה אך לא את רצינות הבעיה. רואים את הבעיה אך לא מוכנים לקחת אחריות עליה. משתמשים בתירוצים, הצדקות והסברים אחרים כדי לשכנע את עצמנו בחוסר פעולה או כהסבר בדיעבד לפעולה לא נכונה. משנים את הנושא כדי לא להתמודד עם הנושא וכועסים כאשר מתייחסים אלינו כמתחמקים מהנושא.

עוד אפשרויות לפגמי אופי: קנאה, פחד מכשלון, ריצוי, חשש מביקורת, תחושת קורבן ,תגובות יתר לשינויים, נטיה להתבודדות, חוסר אסרטיביות, מושלמים מדי, רציניים מדי, רגשי אשם על שאנו עומדים על מה שמגיע לנו, חושבים שאי אפשר בלעדינו, מתעלמים מן הצרכים שלנו, קפדנות יתר, חוסר סבלנות, חוסר אמון, הפחד מדחיה, מניפולציות אינסופיות, לא מוצאים הנאה משום דבר לאורך זמן, קשוחים מדי, לא מקבלים את עצמנו, מנסים להציל אחרים כדי לברוח מעצמנו, דואגים מדי, עסוקים בהשוואות, מגיבים מיד במקום לחשוב, מרגישים שונים, מובסים, גאווה מזוייפת.

המחשבות הבלתי רציונליות השכיחות ביותר (אלברט אליס)

1. אני צריך שהאנשים המשמעותיים בחיי יאהבו ויעריכו אותי. אם לא, זה נורא ואיום.

2. כאשר אנשים אחרים עושים דברים רעים ובלתי צודקים, הם חייבים לבוא על עונשם, הם אנשים גרועים ורעים.

3. זה נורא ואיום שהמציאות איננה כפי שהייתי רוצה שתהיה, אינני מסוגל לסבול את זה.

4. הבלתי ידוע מעורר בי חרדה. דברים מסוכנים מפחידים אותי.

5. אינני שווה כלום אם אינני מוכיח יכולת ומשיג הישגים בכל תחום ובכל זמן, או לפחות בתחום אחד רוב הזמן.

6. לכל בעיה מוכרת מוכרח להיות פתרון.

7. העולם חייב להיות הוגן וצודק.

8. אני צריך שיהיה לי נוח תמיד ושלא יהיה לי כאב אף פעם.

9. נדמה לי שאני עומד להשתגע ולא אוכל לסבול להיות משוגע.

10. אני זקוק למישהו יותר חזק ממני שעליו אוכל לסמוך.

11. מצוקה נובעת מגורמים חיצונים ואינני מסוגל לשלו ברגשותי או לשנותם.

12. הבעיות שלי היום נגרמו על ידי אירועי העבר – אירועים אלה השפיעו עלי חזק עד עתה ואין מנוס מהשפעתם עלי בעתיד.

13. קל יותר לא להתמודד עם הדברים הקשים בחיים וכדאי יותר לבחור בדרך הקלה.

14. אני חייב לסגור חשבון (חוש צדק)

התביעות הבלתי רציונליות

1. אני חייב להצליח ולזכות בהערכה על כל דבר שאני עושה. אם לא, אני לא בן-אדם.

2. אתה חייב להתנהג בצורה נכונה, צודקת ומתחשבת. אם לא, אתה לא בן-אדם.

3. התנאים בהם אני חי חייבים להיות טובים ונוחים במידה מספקת כדי לאפשר לי את מה שאני צריך בלי מנה גדולה מדי של מאמצים או קשיים. אם לא, החיים הם זוועה ולהמשיך לחיות אותם לא משתלם.

כשאתה משיג מה שרצית במאבק על עצמך, והעולם הופך אותך למלך ליום אחד,

לך אל המראה תסתכל על עצמך ותראה מה שיש לאיש הזה להגיד, כי זה לא אביך ואימך שאת שיפוטם אתה צריך לעבור.

האיש שהשיפוט שלו הכי חשוב בחייך זה האיש שמביט בך במראה.

יש אנשים שאומרים שאתה ישיר ואפילו אומרים שאתה נהדר, אבל

האיש במראה אומר שאתה פחדן אם אתה לא מסוגל להסתכל לו ישר בעיניים.

אל תתייחס אל השאר מלבדו, כי הוא יישאר נקי אתך עד הסוף.

עברת את המבחן הקשה ביותר אם האיש במראה הוא בשבילך חבר.

אתה יכול לשטות בכל העולם במשך השנים ולקבל מחמאות על כך,

אך גמולך סופי: כאבי לב ודמעות, אם רימית את האיש במראה……..

ריק קירקהאם קיבל במתנה ליום ההולדת הארבעה עשר שלו מצלמת וידאו. המצלמה הפכה לחבר הטוב ולעוגן שלו לחיים בצורה אובססיבית.
מאותו יום החל לתעד כמעט כל דבר בחייו, תיעוד מלא "עד העצם" שכולל כ-3000 שעות צילום.
ריק פיתח קריירה של כתב ומגיש חדשות בטלוויזיה המקומית וחייו נראו על המסלול הבטוח לקריירה מוצלחת.
בתוך כל זה מגיעה גם התמכרות קשה לסמים והתיעוד הופך לסרט אימה על מלחמת השרדות של נרקומן שממשיך לתעד עם מצלמתו את מעגל ההתמכרות. סיפור מדהים וביזארי משהו.
הסרט הדוקומנטרי שהופק מסרטי הוידאו שצילם זכה בפרסים בכמה פסטיבלים ואפשר להתרשם מצפיה  בטריילר מתוך הסרט , כי יש למה לצפות אבל כנראה שנאלץ לחכות כי בינתיים לא נראה כי הסרט עומד לצאת למסכים כהפצה מסחרית אלא משמש בעיקר לצרכי מסר וחינוך.

TV Junkey

דאלאס ג'ונס, אוסטרלי בן 36, הוא מגיבוריו הארורים של הדור הזה. הוא סמלו, והוא אסונו.

במבט ראשון ושני, דאלאס לא נראה משהו. על פניו ועל גופו צלקות, דיבורו איטי ומגומגם, ואנחנו גם לא מדברים על התשובה האוסטרלית לשפינוזה. האיש סובל מנזק מוחי כתוצאה מתאונה, אבל גם לפניה הוא היה די טמבל.

לפני מספר שנים פסע דאלאס, עובד נמל לשעבר, לבר של מלון "שברון" בספרפ'ס פרדייז. הוא התיישב ליד הדלפק השחור, והזמין מרטיני. ואחר כך עוד אחד, ועוד אחד, ועוד המון. שלוש שעות מאוחר יותר הוא התנדנד החוצה, שיכור כמו לוט אבל צדיק פחות, ונפל אל בין גלגליה של מכונית חולפת. כשהוא התעורר בבית החולים, הוא עשה את מה שעושים גיבורי הדור הזה: הוא תבע את הבר למשפט.

"מלון שברון מעל באחריותו לדאוג לג'ונס", אמר פרקליטו החרוץ של דאלאס, "בכך שהמשיך להגיש לו משקאות גם בשעה שהיו ברור שהוא כבר שתוי". השופט בבית המשפט של בריסביין התרשם מאוד.

הוא פסק שעל הבר לשלם לדאלאס פיצויים בסך 126,000 דולר אוסטרלי (שזה משהו בסביבות 440,000 שקל). יותר מכך שדאלאס הוא דאלאס, יש להניח שהוא ישתה את הפיצויים שלו. עם קצת מזל, הוא יידרס שוב, ויהיה לו על מה לתבוע.

מפני שאנו נמצאים בימי אחרית האחריות. לפני 20 שנה, או אפילו עשר, איש לא היה מעלה בדעתו שלדאלאס יש את מי להאשים מלבד את עצמו. הנחת היסוד הייתה, שבתוך הזכות לעשות כל דבר, מקופלת גם החובה לשאת באחריות. שנות התשעים ותחילת אלפיים העירו אותנו מהזיה זו. 30 שנה עישנת וחטפת סרטן? תתבע את חברות הטבק. רצחת שבעה ערבים בטרמפיאדה? הפסיכולוג יעיד שאנסו אותך בילדותך. ניסית להשליך את ילדתך לתוך צמיגים בוערים בהפגנה? זו האבטלה שהטריפה את דעתך. הוצאת על ראש הממשלה חוזה? אבל רק כי ההלכה הורתה לך. איך אומר השופט ברק: "הכל שפיט".

אנו בתחילתו של האלף השלישי, וחוסר האחריות הוא המנצח האמיתי של מירוץ הנשמות. החוזרים בתשובה, הנוסעים לגואה, המעשנים והשותים, אלה שגרים עדיין אצל ההורים, אלה המאשימים עדיין את אמא. כל התובעים, הטובעים, הסובאים והשבעים שיש להם הסבר לכל דבר, העיקר שהם לא אשמים. התירוצים, נדמה, הולכים להיות התעשייה הכבדה של האלף הבא.

וזה רק עניין של זמן עד שמישהו יפגין מול "תנובה", כי הגבינות השמנות עשו לו התקף לב. עדי שמישהו יתבע את הצבא, על שגזל את נעוריו. שמישהו יכה חילונים, כי הם מעכבים לו את בוא המשיח. שמישהו יגרור את הפסיכולוג שלו אל מול כס המשפט, כדי שיוכיח שההורים דפקו לו את החיים ועכשיו הם צריכים לשלם. ברגע שאתה ממסד את העיקרון האומר שאינך אחראי על הבחירות שעשית, הרעות כמו הטובות, היתר הוא רק טכניקה. האשמים יימצאו. הם עומדים מאחורי הבר ולא יודעים מה מחכה להם.