לאחר שהתפרסם המכרז של משרד הרווחה ותוצאותיו השערורייתיים. הגישה עמותת רמות יהודה עתירה לבג"ץ לעניין המכרז ותוצאותיו.

ביום שלישי האחרון נדון העניין בבית המשפט ולפי קביעת השופט, יבוא משרד הרווחה ויבדוק מחדש את הקריטריונים שעל פיהם נקבע המכרז בכל הנוגע לזוהרים ויגיש בתוך 30 יום את ממצאיו.

מה שזה אומר מעשית הוא כי כנראה שהמכרז כפי שהוא לא יבוטל אך זוהרים עשויה לקבל את הסיכוי להמשיך ולחיות ולקבל את ההקצבה לחמש השנים הבאות. אולי לא יקבלו את מלוא ההקצבה (86 מיטות) אבל נראה כי כיוון הדברים הוא לכך שהשופט מבין כי נעשה כאן מעשה איפה ואיפה ויתכן שאף יתברר כי התקבלו במכרז החלטות על רקע אישי ולא לגמרי מקצועי.

כל זה אומר כי מתוך "טעותם" של פקידות המשרד הממונות ובראשן הגברת איריס פלורנטין מנהלת השרות לטיפול בהתמכרויות, יפסיד משרד הרווחה סכומים שמעל 20,000,000 (עשרים מיליון שח) מכיוון שאין לשנות את תוצאות המכרז מעבר לזוהרים ואת המיטות שנלקחו מזוהרים וניתנו לקהילות האחרות לא ניתן להחזיר, יוצא כי מנכ"ל משרד הרווחה יצטרך לבוא אל השר ולבקש ממנו עוד כסף.

אל תשמחו עדיין כי הכסף הזה יבוא על חשבון היתומים, הנכים והנזקקים האחרים. זה הנזק שיגרם מן הסתם כתוצאה ישירה של התנהלות לא מקצועית בעליל של מקבלי ההחלטות.

עוד יוסיף ויתגלה כי המרכז בקרית שלמה (מרכז צעדים) יקבל הקצבה ל-16 מיטות תחלואה כפולה. (התמכרות לסמים בנוסף לבעיה נפשית מאובחנת) וכל זאת על תכנית שקיימת על הנייר בלבד. אין מבנה יעודי, אין צוות מקצועי מיועד לכך, אין כלום מעבר לקהילה ולאישפוזית הקיימת אבל יש תכנית. ככה בונים מדינה.

עכשיו רק נשאר לחכות ולראות האם מנהלת השרות לטיפול בהתמכרויות תמשיך ותשאר על מקומה למרות הפאדיחה הגדולה? האם יחליט מנכ"ל משרד הרווחה לעשות סדר בבלגן? האם נמשיך ונראה איך פקידות במשרד הרווחה מחלקות תקציב של 40 מיליון שקלים על פי גחמותיהן האישיות?

על פי נסיוני, הכלבים נובחים והשיירה עוברת והעולם כמנהגו ימשיך.

"נשרטתם" בטיול? המדינה תסייע בגמילה מסמים

משרד הרווחה והרשות למלחמה בסמים יפעילו תוכנית גמילה בת ארבעה חודשים למשתמשי סמים ואלכוהול, בעיקר מקרב תרמילאים וסטודנטים.

לקריאת הכתבה

חברים יקרים, סטודנטים, חיילים משוחררים סעו ותהנו.

הורדיו כל דאגה מליבכם, שחררו את הרסן, עשו ככל העולה על רוחכם.

תשתו, תעשנו, תאכלו כמה פטריות וחזרו אלינו להעביר את חופשת הקיץ לגמילה ע"ח המדינה.

ותודה שנסעתם.

לקריאת הכתבה לחצו כאן

השבוע נפל דבר, לא סתם דבר. מכרז של משרד הרווחה והשרותים החברתיים קבע שהקהילה הטיפולית רמות יהודה-זוהרים, לא תקבל כל הקצבה אף לא למיטה אחת, מה שאומר כי הקהילה תסגר וקרוב ל100 מטופליה ימצאו עצמם בחוץ ללא מסגרת שיקומית.
לאחר שחווינו לפני שנתיים את נפילתה של "משמר לחיים" ז"ל, החוויה הזו הופכת לכואבת יותר וקצת קשה עכשיו לנסות ולהבין את הקרטריונים הלא פשוטים שעל פיהם מחלקת וועדת המכרזים את 570 המיטות שהיא מתקצבת.
קהילת זוהרים הוקמה על ידי הפנתרים השחורים (ראובן אברג'יל, סעדיה מרציאנו ז"ל וצ'רלי ביטון) כדי לתת מענה לצורך המיידי ולעקוף את הביורוקרטיה המטורפת של משרדי הממשלה.
הקהילה נקראת "זוהרים" על שמו של זוהר ארגוב ולמעשה התמסדה במהלך השנים כאשר עמותת רמות יהודה לקחה על עצמה את ניהול המקום וקיבלה את תקציבי משרד הרווחה.
הייחוד של קהילה זו הוא בכך שהסינון הראשוני ותנאי הקבלה מאפשרים כמעט לכל אחד לקבל טיפול במסגרתה. זו הקהילה היחידה בארץ שקיבלה לטיפול נשאי איידס ו"קשישים" בני 50 ומעלה.
נכון להיום אין אף מסגרת שתוכל לקבל את אותם אנשים שיפלטו מהמסגרת. סביר להניח כי משרד הרווחה יחייב קהילות אחרות לשנות את הקריטריונים שלהם לקבלה אבל זה יהיה לא יותר מתיקון טעות בטעות נוספת וטלאי של עלה תאנה שלא יוכל להסתיר כלום ממילא.

חלוקת המיטות נראית כמשהו פוליטי ומזכיר במשהו את תקופת "אנשי שלומנו". אפשר להסכים כי תנאי המחיה בזוהרים אינם אידיאליים אבל גם בקהילת ריטורנו (לא הרחק משם) התנאים לא טובים בהרבה והם למשל קיבלו תוספת של 25 מיטות לאלה שהיו קיימים קודם ואין לנו כלום נגד ריטורנו, אנחנו תמיד בעד.
האמת הכואבת היא שברור כי יש מקום לכולם ואת הגיליוטינה (מטאפורה) הייתי מוריד על כמה ביורוקרטים שבאמת אין בהם צורך וכל תכליתם היא למלא את המשבצת הפוליטית שבשמה הם פועלים.
במדינה שבה הציניות היא תחליף לחזון, במדינה שבה מתמקחים על מחיר שחרורו של גלעד שליט ועורכים מו"מ כתגרני שוק על חייו, במדינה שבה חברי הכנסת מגיעים לישיבת הוועדות רק אם יש גם טלוויזיה, במדינה שבה אין חברים אלא פייסבוק, הכל אפשרי כנראה.

היום כבר אין כאן פנתרים שחורים שיבואו ויעשו מעשה, אין מי שיכנס לנעליהם של מרציאנו ושות', הפנתרים של אז כבר עברו למזון חלבי ולא נראה שיש מי שיתפוס את מקומם.
אנחנו חיים בעידן שבו יש "חוק ג'ובים" בעידן שבו ראש עיר צריך 8 סגנים כי יש לכבד את כולם. הציניות חוגגת ואין לחלש מי שידבר במקומו, בעולם שבו הפנתר השחור הפך לטרף, אנחנו כולנו פלנקטון.

עד לפני חודש גרו 20 נרקומנים בבניין נטוש ליד התחנה המרכזית בתל אביב. עד שפינו אותם לרחוב

נרקומן. זה הדבר הראשון שעובר בראש כשרואים את יצחק. רזה מאוד, לחיים שקועות, כובע מצחייה על הראש ומעיל ענק. העיניים שלו עייפות, חסרות כל ניצוץ של תקווה. יש לו דיבור מתגונן של אדם שקל לנצל אותו, ושבטח נוצל כמה פעמים בחיים. הוא מתנצל שהוא גמור; לפני שעה הוא הזריק לעצמו יותר ממה שהיה צריך. בזכות זה הוא יכול לתפקד עכשיו, אבל הוא מסטול. אחרי עשר דקות הוא מתיישב ליד שולחן פיקניק קטן שנמצא שם, שופך לתוך פקק את החומר — הרואין מלוכלך, בשפת המקום — ומבשל אותו עם מצית עד שהוא נהיה נוזלי. אחר כך הוא מוציא מזרק נקי, ממלא אותו, מרוקן את בועיות האוויר ומחדיר. קשה לו למצוא וריד, והוא מחטט בתוך העור עד שמצליח. "אתה לא חייב להסתכל", הוא אומר, דואג שלא אראה דברים שיעשו לי רע. הוא תוהה אם יש ספירט. אומרים לו שלא, אז הוא שוטף את החור במים, מדליק סיגריה ונהנה מהארוחה שהוא אירגן. לרגע הוא מחייך. רגע אחרי זה נעלם.

אסי קורן וזיו גל מבקרים בתחנה המרכזית בתל אביב – לכתבה המלאה בבלייזר YNET

רשויות הרווחה והרשות למלחמה בסמים הגיעו סוף סוף למסקנה המתבקשת והחליטו להפסיק את קצבת הבטחת הכנסה ונכות לנרקומנים שאינם במסגרת טיפול כלשהי. ראו כתבה בהארץ.
עד היום כל נרקומן המצהיר על עצמו ככזה בביטוח לאומי, מקבל דמי הבטחת הכנסה בכל 28 לחודש וידוע לכל כי כסף זה משמש לרכישת סמים. בכל סוף חודש גודשים הנרקומנים את תחנות הסמים וזה הפך ממש ליום "חג" . הקצבה מספיקה אמנם ליום או יומיים של שימוש עד כלות וזהו, אבל החגיגה הזו של מימון רכישת סמים לנרקומנים חייבת היתה להפסק מתישהו.
יש גם דיבורים על להכריח – לגמול בכפיה על ידי חקיקה, דבר שנראה לא נכון אבל נקווה שלא יגזימו, היוזמה נכונה וברוכה, רק לא להסחף בבקשה.

באתר עיתון הארץ מתפרסמת כתבה בנוגע לתרופת הסבוטקס שאמורה להחליף את המתדון במרכזי גמילה בארץ.
ושוב חוזר הניגון. למישהו נדמה כי נמצאה התרופה שתתן את מה שהקודמת לא נתנה. ממשיכים לעשות שימוש ללא אבחנה כשיש מטפלים פרטיים שהאינטרס שלהם הוא לא באמת רווחת הציבור או החולה אלא שיקולים כלכליים טהורים.
מה שבטוח שאפשר להביא סיפור אחד או שניים של הצלחה שלא מעיד על הכלל. כלל הנרקומנים שמגיעים לטיפול תרופתי ממסדי, נשארים נרקומנים הזקוקים לתרופת הסם והטיפול הוא בעצם טיפול "חברתי" – ממזערים את הנזק לחברה על ידי ניטרולו של הנרקומן ולא שיקומו באמת. על כל אחד שיביאו לי כסיפור הצלחה אוכל להביא 20 שאינם מצליחים. אפילו סטטיסטית זה לא עובד טוב.
הבעיה המרכזית לדעתי כאחד שהיה פעם מהצד הלא נכון של הסטטיסטיקה היא שאין טיפול מבוקר באמת. לא זכור לי מעולם שהטיפול בתרופות לווה בטיפול פסיכוסוציאלי מעמיק ויסודי. הכל נובע מהצורך למזער נזקים.
תקראו ותתרשמו בעצמכם.

היום שוב עלתה לדיון תרופת הפלא החדשה, איבוגאין.
איבוגאין שהוא סם הזייתי אשר לא הומצא במעבדות כלשהן אלא התגלה במקרה לפני כארבעים שנה (סיפור התגלית לא ממש חשוב לצורך העניין). במשך עשרים השנים האחרונות הוא בניסוי כתרופה "אנטי התמכרותית" בעולם וגם אצלנו בארץ כבר עלה לדיון בוועדת הסמים של הכנסת לפני כשנתיים וחצי.
באתר הרשמי אפשר למצוא יותר פרטים על מה ולמה וכיצד עובדים איתו, כל זה כמובן נסיוני. עדיין אין הוכחות ברורות לפחות לעניין הגמילה עצמה. אפילו אלה שטוענים כי נגמלו בעזרתה אומרים כי היא אינה מתאימה לכל אחד. אפשר למצוא שם ציטוט של נגמל שאומר "תוך 45 דקות התרופה העלימה את ההתמכרות שלי". אני לא מאמין ואני יודע בבירור כי רבים חושבים כמוני.
בעקרון, האיבוגאין אמור באמצעות תהליך שהוא בעצם סימום הזייתי של המטופל ליצור מצב שבו הכמיהה לסם נעלמת. מדובר בתהליך של יומיים או שלושה כך שאפילו לא מובטח לנגמל שיתחמק מיסורי הגמילה הפיזית. יתכן כי יומיים של הזיה מתמשכת משכך איכשהו את כאבי הגמילה.
kron הקימו אתר שעניינו תרופת האיבוגאין עם אזהרה ברורה שלא ליטול את התרופה שלא בפיקוח רפואי. ידוע כבר כי ארעו מספר מקרי מוות, כנראה בעקבות נטילת התרופה ביחד עם סמי רחוב. על כל פנים, מקרי המוות נקשרו בנטילת התרופה בדרך זאת או אחרת.
האמת, אני בעד שימצא כדור לכל דבר. אבל לא נראה כרגע שיש איזו פריצת דרך שתהווה תחליף לטיפול פסיכוסוציאלי, חברתי, קבוצות תמיכה וכו'. עדיין לא פתרנו את בעיית החזרה לסמים. אפשר להתרשם מנסיונו של Heroine Helper אשר מספר על נסיון של חמישה אנשים והוא ביניהם אשר נכשלו כולם בטיפול באמצעות איבוגאין (מה עוד ששניים מהם מתו מאוחר יותר ממנת יתר).
בכל מקרה, תהיה התרופה יעילה אשר תהיה, חשוב כי כל מטפל בתסמונת הגמילה ידע כי על מנת לשמור את המכור נקי מסמים יש להמשיך את הטיפול בשיטות הקיימות מבלי להבטיח כי "מצאנו את התרופה לבעיית ההתמכרות".
כתבה נוספת שכדאי בעניין זה – בברכה גולשת

נראה שמישהו ברשות למלחמה בסמים ובאלכוהול מפרש לא נכון את המושג "מלחמה". זה שיש תחושה של פניקה ואבדן עשתונות בכל הקשור להסברה ומניעת השימוש בסמים בקרב בני נוער, לא חדש לנו. אבל נראה כי הפעם מישהו הרחיק לכת עד מאד.
זכינו לראות בתשדירי השירות בחודשים האחרונים את הנערה המבוהלת אחוזת פחד רדיפה שמצליחה לגרום לכל הורה חרדה נוראית ולילות של חוסר שינה, אבל ספק רב אם יש מישהו מבני הנוער שהתרשם מזה לכאן או לכאן, אדישות מוחלטת ולכל היותר נחירת בוז קצרה וזהו.

אלא שהפעם זה כבר עבר את כל גבולות הטעם הטוב וההגיון הבריא. אנו זוכים לראות מדי ערב את "הנער מרעננה" שיוצא כמחבל מתאבד ומשאיר להוריו את הודעת השהיד בקלטת וידאו.
מישהו מנסה לפרוט על נימי החרדה הדקים והמתוחים ביותר שלנו. מישהו משווה בין מחבל מתאבד שיוצא לרצוח חפים מפשע לבין נער שיוצא לבלות ובכוונתו להתמסטל כדבעי. לנסות לדבר אל הפחדים הגדולים ביותר שלנו תוך מסע הפחדה סר טעם לחלוטין, וולגרי ומתנשא. יורד למקומות הנמוכים ביותר תוך ניצול ציני של מדינה שלמה שחיה תחת צל של טרור מתמשך במשך שנים.
רבותי, העצבים שלנו רופפים גם ככה, אל תעמיסו עלינו את מי השופכין האלה מדי ערב. זה לא עובד, זה מעולם לא עבד ולעולם לא יעבוד.

במהלך חודש דצמבר תסגר אישפוזית חיפה. אפשר לראות בזה את תחילת פריחתם המחודשת של המרכזים הפרטיים שעניינם המרכזי אינו הטיפול אלא להיות עסק רווחי.
מטבע הדברים כל עסק פרטי לא יסתפק בכך שיהיה מאוזן, רווח היא לא מילה גסה כשמדובר בעסקים.
מה שמפריע לי הוא שמחמת נסיוני יש לי מושג כלשהו על איך נראים פני הדברים במרכזי גמילה פרטיים. כי ברגע שהמדינה מפריטה את מוסדות הרווחה שלה אנחנו יודעים בבטחון כי זה הולך לקטסטרופה.
אי אפשר לעסוק בבריאותם ורווחתם של אנשים מתוך כוונת רווח מהסיבה הפשוטה שזו הופכת לרווחתם של העשירים. מה יעשו אלה שאין בידם לשלם 4000 או יותר שקלים לחודש אישפוז?.

בשלב זה תופעל האישפוזית ממקום אחר במרכז הארץ, זאת אולי לא בעיה כי ארצנו עדיין קטנטונת אבל צריך להזכיר כי אישפוזית באר שבע כבר אינה קיימת מזמן ואת מרכז היום בדימונה סגרו לא מכבר. הכל נמצא במרכז הארץ. המרכז הוא בדרך כלל היכן שנמצא הכסף.

אם כוונת המדינה לשלם עבור כל מטופל שיכנס למרכז מוכר ומאושר, אזי צריך יהיה להקים מנגנון פיקוח רציני. מנגנון כזה במציאות הפוליטית שלנו יעסיק מהר מאד את "אנשי שלומנו" חברי מרכז ומקורבים של, אשר מן הסתם ינפחו את המנגון שיטכל להכיל את עצמם בלבד. מה מה שיקרה מהר מאד הוא שוב קיצוץ בתקציבים המיועדים לרווחתם של אלה שהמנגנון אמור לפקח על הטיפול בהם. נשמע מסובך? – זאת המציאות שלנו.

בנוסף לכל זה, המדינה מוכרת גם את תחנות הסמים שלה הנקראות "מרכזי תחזוקה" ועניינם הוא אספקת מתדון לאלה שהמוסדות הטיפוליים הרימו ידיים מלטפל בהם והם בבחינת תפוח אדמה לוהט שצריך להעיף אותו לידיים אחרות ומהר.
אין לי מושג איפה הרשות למלחמה בסמים בכל העניין הזה, מה שבטוח הוא שאינני שומע את קולם.

נפלתי על מאמר של הד"ר הטוב יואב בןדב. המאמר עוסק במניעים של המתנגדים לשימוש בסמים.
כמובן שיש לי הסתייגויות אבל אין לי עניין להתווכח עם המסקנות המלומדות של הד"ר הטוב ואחרים כמו התנועה נגד המלחמה בסמים.
יש המון טיעונים שנשמעים הגיוניים לצורך עניין התרת הסמים בחוק. דבר בטוח הוא שעל כל פעולה נכונה שנעשה (כמעט בכל עניין) נמצא שיש נזקים נלווים. אפילו לתרופה מצילת חיים יש נזק מצטבר או תופעות לוואי.

רוב הטיעונים שאני שומע הם שאין נזק בריאותי בשימוש במריחואנה והנזקים של אלכוהול וניקוטין גדולים יותר. זה טיעון דפוק מן היסוד כי זו נבלה וזו טריפה. האם השיקול הוא זה מזיק פחות?
אני חושב על אלה שאינם "משתמשים חברתיים" מבלי להכנס לנזקים בריאותיים כאלה ואחרים, כל אלה שיש להם בעיות חברתיות ממילא.
כבר ראיתי בחיי אנשים בעלי סף גירוי נמוך מאד שהשליטה העצמית היא מהם והלאה גם כשהם פכחים לגמרי, הופכים למפלצות, חיות אדם. ואפשר לראות דוגמא מייצגת במקרה של מעין ספיר ז"ל, "בחור טוב" שרק הריח קצת דבק גרם לשחרור כל השדים האצורים בו.
מה קורה לאותו אדם שמריחואנה "מפסיקה לעשות לו את זה"? – כל כך מוכר לי המשפט החלפתי סם אחד בסם אחר – אצל כל המכורים מגיע השלב הזה מוקדם או מאוחר.
אחת הבעיות היא לזהות מכור פוטנציאלי. גם אם השימוש הראשוני הוא לצרכי "מצב רוח" או "גיבוש חברתי" או הקלה על כאב, יגיע הזמן שבו הכמות אינה מספקת כי הגוף פיתח סבילות, או שעכשיו צריך משהו כדי לרדת ומחר צריך משהו כדי לעלות. אין דרך לברוח מזה.
אני מכיר רבים שאין להם בעיה עם "ג'וינט" בערב או בשבתות וחגים. אבל זה לא פותר לי את בעיית המכורים. אם נהפוך את הנגישות לסם לקלה מאד, אנו בעצם זורקים לכלבים אחרים מתוך אינטרס דפוק.
גם עם הרבים אינם מכורים זה עדיין לא טיעון מספיק טוב כדי להתעלם מכך שיש בעיה עם אחרים.
אני עדיין מפחד מסמים כי אני כבר מכיר מקרוב את הבעיה החברתית שסמים יוצרים לנו והאינטרס הברור של חברה "נורמלית" הוא לא להקטין נזקים אלא לנסות ולעשות הכל כדי למנוע אותם מלכתחילה. בדיוק בשביל זה המציאו חוקים.