לאחר שהתפרסם המכרז של משרד הרווחה ותוצאותיו השערורייתיים. הגישה עמותת רמות יהודה עתירה לבג"ץ לעניין המכרז ותוצאותיו.

ביום שלישי האחרון נדון העניין בבית המשפט ולפי קביעת השופט, יבוא משרד הרווחה ויבדוק מחדש את הקריטריונים שעל פיהם נקבע המכרז בכל הנוגע לזוהרים ויגיש בתוך 30 יום את ממצאיו.

מה שזה אומר מעשית הוא כי כנראה שהמכרז כפי שהוא לא יבוטל אך זוהרים עשויה לקבל את הסיכוי להמשיך ולחיות ולקבל את ההקצבה לחמש השנים הבאות. אולי לא יקבלו את מלוא ההקצבה (86 מיטות) אבל נראה כי כיוון הדברים הוא לכך שהשופט מבין כי נעשה כאן מעשה איפה ואיפה ויתכן שאף יתברר כי התקבלו במכרז החלטות על רקע אישי ולא לגמרי מקצועי.

כל זה אומר כי מתוך "טעותם" של פקידות המשרד הממונות ובראשן הגברת איריס פלורנטין מנהלת השרות לטיפול בהתמכרויות, יפסיד משרד הרווחה סכומים שמעל 20,000,000 (עשרים מיליון שח) מכיוון שאין לשנות את תוצאות המכרז מעבר לזוהרים ואת המיטות שנלקחו מזוהרים וניתנו לקהילות האחרות לא ניתן להחזיר, יוצא כי מנכ"ל משרד הרווחה יצטרך לבוא אל השר ולבקש ממנו עוד כסף.

אל תשמחו עדיין כי הכסף הזה יבוא על חשבון היתומים, הנכים והנזקקים האחרים. זה הנזק שיגרם מן הסתם כתוצאה ישירה של התנהלות לא מקצועית בעליל של מקבלי ההחלטות.

עוד יוסיף ויתגלה כי המרכז בקרית שלמה (מרכז צעדים) יקבל הקצבה ל-16 מיטות תחלואה כפולה. (התמכרות לסמים בנוסף לבעיה נפשית מאובחנת) וכל זאת על תכנית שקיימת על הנייר בלבד. אין מבנה יעודי, אין צוות מקצועי מיועד לכך, אין כלום מעבר לקהילה ולאישפוזית הקיימת אבל יש תכנית. ככה בונים מדינה.

עכשיו רק נשאר לחכות ולראות האם מנהלת השרות לטיפול בהתמכרויות תמשיך ותשאר על מקומה למרות הפאדיחה הגדולה? האם יחליט מנכ"ל משרד הרווחה לעשות סדר בבלגן? האם נמשיך ונראה איך פקידות במשרד הרווחה מחלקות תקציב של 40 מיליון שקלים על פי גחמותיהן האישיות?

על פי נסיוני, הכלבים נובחים והשיירה עוברת והעולם כמנהגו ימשיך.

"נשרטתם" בטיול? המדינה תסייע בגמילה מסמים

משרד הרווחה והרשות למלחמה בסמים יפעילו תוכנית גמילה בת ארבעה חודשים למשתמשי סמים ואלכוהול, בעיקר מקרב תרמילאים וסטודנטים.

לקריאת הכתבה

חברים יקרים, סטודנטים, חיילים משוחררים סעו ותהנו.

הורדיו כל דאגה מליבכם, שחררו את הרסן, עשו ככל העולה על רוחכם.

תשתו, תעשנו, תאכלו כמה פטריות וחזרו אלינו להעביר את חופשת הקיץ לגמילה ע"ח המדינה.

ותודה שנסעתם.

לקריאת הכתבה לחצו כאן

השבוע נפל דבר, לא סתם דבר. מכרז של משרד הרווחה והשרותים החברתיים קבע שהקהילה הטיפולית רמות יהודה-זוהרים, לא תקבל כל הקצבה אף לא למיטה אחת, מה שאומר כי הקהילה תסגר וקרוב ל100 מטופליה ימצאו עצמם בחוץ ללא מסגרת שיקומית.
לאחר שחווינו לפני שנתיים את נפילתה של "משמר לחיים" ז"ל, החוויה הזו הופכת לכואבת יותר וקצת קשה עכשיו לנסות ולהבין את הקרטריונים הלא פשוטים שעל פיהם מחלקת וועדת המכרזים את 570 המיטות שהיא מתקצבת.
קהילת זוהרים הוקמה על ידי הפנתרים השחורים (ראובן אברג'יל, סעדיה מרציאנו ז"ל וצ'רלי ביטון) כדי לתת מענה לצורך המיידי ולעקוף את הביורוקרטיה המטורפת של משרדי הממשלה.
הקהילה נקראת "זוהרים" על שמו של זוהר ארגוב ולמעשה התמסדה במהלך השנים כאשר עמותת רמות יהודה לקחה על עצמה את ניהול המקום וקיבלה את תקציבי משרד הרווחה.
הייחוד של קהילה זו הוא בכך שהסינון הראשוני ותנאי הקבלה מאפשרים כמעט לכל אחד לקבל טיפול במסגרתה. זו הקהילה היחידה בארץ שקיבלה לטיפול נשאי איידס ו"קשישים" בני 50 ומעלה.
נכון להיום אין אף מסגרת שתוכל לקבל את אותם אנשים שיפלטו מהמסגרת. סביר להניח כי משרד הרווחה יחייב קהילות אחרות לשנות את הקריטריונים שלהם לקבלה אבל זה יהיה לא יותר מתיקון טעות בטעות נוספת וטלאי של עלה תאנה שלא יוכל להסתיר כלום ממילא.

חלוקת המיטות נראית כמשהו פוליטי ומזכיר במשהו את תקופת "אנשי שלומנו". אפשר להסכים כי תנאי המחיה בזוהרים אינם אידיאליים אבל גם בקהילת ריטורנו (לא הרחק משם) התנאים לא טובים בהרבה והם למשל קיבלו תוספת של 25 מיטות לאלה שהיו קיימים קודם ואין לנו כלום נגד ריטורנו, אנחנו תמיד בעד.
האמת הכואבת היא שברור כי יש מקום לכולם ואת הגיליוטינה (מטאפורה) הייתי מוריד על כמה ביורוקרטים שבאמת אין בהם צורך וכל תכליתם היא למלא את המשבצת הפוליטית שבשמה הם פועלים.
במדינה שבה הציניות היא תחליף לחזון, במדינה שבה מתמקחים על מחיר שחרורו של גלעד שליט ועורכים מו"מ כתגרני שוק על חייו, במדינה שבה חברי הכנסת מגיעים לישיבת הוועדות רק אם יש גם טלוויזיה, במדינה שבה אין חברים אלא פייסבוק, הכל אפשרי כנראה.

היום כבר אין כאן פנתרים שחורים שיבואו ויעשו מעשה, אין מי שיכנס לנעליהם של מרציאנו ושות', הפנתרים של אז כבר עברו למזון חלבי ולא נראה שיש מי שיתפוס את מקומם.
אנחנו חיים בעידן שבו יש "חוק ג'ובים" בעידן שבו ראש עיר צריך 8 סגנים כי יש לכבד את כולם. הציניות חוגגת ואין לחלש מי שידבר במקומו, בעולם שבו הפנתר השחור הפך לטרף, אנחנו כולנו פלנקטון.

תרימו תפילה לאלו שעדיין סובלים

וקצת יותר קרוב אפשר לראות את המזרק

חוו נא את דעתכם, האם זה אפקטיבי? האם זה יכול לעבוד? האם יש לזה השפעה כלשהי עליך?

בקבוק הרואין של חברת באייר הגרמנית. בין השנים 1890 ל- 1910 ההרואין נמכר כתרופה לא ממכרת כדי לשמש תחליף למורפין. בין היתר טופלו בו ילדים במקרים של שיעול קשה.

יין קוקאין מטקאלף. חברת תיאודור מטקאלף יצרה מגוון של יינות עם עלי קוקה. אנשים נהגו לומר על יין זה כי הוא "יעשה אותך שמח וטוב לב" ועוזר גם לצרכים רפואיים.

יין מריאני. בשנת 1875 יין זה המכיל גם הוא קוקאין, היה המפורסם בזמנו. האפיפיור לאו ה-13 נהג לקחת עימו בקבוק כזה לכל מקום שאליו הגיע. הוא אפילו העניק מדלית זהב מטעם הוותיקן ליצרן היין אנג'לו מריאני.

יין מלטין מניו יורק. עוד אחד מסוגי היין מכילי הקוקאין. על גבי האריזה נאמר כי המנה המומלצת למבוגרים היא כוס מלאה ואילו הילדים צריכים להסתפק בחצי כוס.

מוצר פרסומי - משקולת נייר המפרסמת את חברת C.F. Boehringer & Soehne הגרמנית. הם היו גאים להיות יצרן התרופות (המכילות קוקאין) הגדול בעולם.

אופיום נגד אסטמה

טבליות קוקאין משנת 1900, היו בשימוש בתקופת מלחמות העולם הראשונה והשניה

טיפות קוקאין – שימשו כתרופה כנגד כאבי שיניים בין השנים 1885 – 1949. עד שנת 1907 עדיין השתמשו בו כתרופה מיועדת לילדים מכיוון שלא רק העלימה את הכאב אלא "עשתה אותם מאושרים" בנוסף.

אופיום לילדים. תרופה שיעודה היה לגרום להם להרדם. לא רק אופיום היה בה אלא 46 אחוז אלכוהול בנוסף כך שהילדים בטח ישנו שנת ישרים ועשו לילה קל להורים.

בקבוק עם שמן קנביס – שימו לב לתאריך הייצור 14 אפריל 1928.

עד לפני חודש גרו 20 נרקומנים בבניין נטוש ליד התחנה המרכזית בתל אביב. עד שפינו אותם לרחוב

נרקומן. זה הדבר הראשון שעובר בראש כשרואים את יצחק. רזה מאוד, לחיים שקועות, כובע מצחייה על הראש ומעיל ענק. העיניים שלו עייפות, חסרות כל ניצוץ של תקווה. יש לו דיבור מתגונן של אדם שקל לנצל אותו, ושבטח נוצל כמה פעמים בחיים. הוא מתנצל שהוא גמור; לפני שעה הוא הזריק לעצמו יותר ממה שהיה צריך. בזכות זה הוא יכול לתפקד עכשיו, אבל הוא מסטול. אחרי עשר דקות הוא מתיישב ליד שולחן פיקניק קטן שנמצא שם, שופך לתוך פקק את החומר — הרואין מלוכלך, בשפת המקום — ומבשל אותו עם מצית עד שהוא נהיה נוזלי. אחר כך הוא מוציא מזרק נקי, ממלא אותו, מרוקן את בועיות האוויר ומחדיר. קשה לו למצוא וריד, והוא מחטט בתוך העור עד שמצליח. "אתה לא חייב להסתכל", הוא אומר, דואג שלא אראה דברים שיעשו לי רע. הוא תוהה אם יש ספירט. אומרים לו שלא, אז הוא שוטף את החור במים, מדליק סיגריה ונהנה מהארוחה שהוא אירגן. לרגע הוא מחייך. רגע אחרי זה נעלם.

אסי קורן וזיו גל מבקרים בתחנה המרכזית בתל אביב – לכתבה המלאה בבלייזר YNET

ד"ר גדעון הירש, דוני, לא מת מדיכאון ולא מאיידס אלא מהתמכרות לסמים.

אני ניצול בר מזל של המלחמה הגדולה בהתמכרות. דוני הוא קורבן שלא שרד.

עבור חבריו הוותיקים ד"ר גדעון הירש היה דוני. זה השם שבו הציג את עצמו כשנפגשנו באוניברסיטת תל אביב ביום הראשון ללימודים, בסתיו 83'. 25 שנות חברותנו ידעו תקופות של קרבה גדולה שהתחלפו בחודשי ניתוק ארוכים, ונעו על פני כל טווח הרגשות שחברות קרובה מעלה – אהבה, חמלה, כעס, קנאה, שמחה וקושי.

כבר כמעט עשר שנים (12 באפריל 2009 הוא יום השנה שלי) שלא נגעתי בשום סם, כולל אלכוהול. ההימנעות שלי מוחלטת וסופית; לא ג'וינט תמים שעובר בין החבר'ה, לא כוס בוז'ולה במסעדה צרפתית, אפילו לא כדור נגד כאבים שלא ניתן לי על ידי רופא. ההתנזרות הזאת, שרוב האנשים בחיי מודעים לה, היא תנאי שקיבלתי על עצמי כדי להישאר בחיים. כמו כל המשתמשים שבחרו בהחלמה, אני יודע שאני מכור לתמיד, שהמחלה שלי כרונית. לא ניתן להירפא ממנה, אבל ניתן לעצור לגמרי את התקדמותה. וכך, כל לגימה של וודקה, כל שורת קוקאין, כל בליעת אקסטזי – עלולה להחזיר אותי לחיים מנוולים של שעבוד. נכון להיום, זה סיכון שאני לא מוכן לקחת.

וזה סיכון מהלך אימים: סיכון לאבד את החיים שבניתי לעצמי בעשור של עבודה קשה, סיכון להיפרד משפיותי ולחזור להתקיים בגיהנום. כמו יהודי קפדן במצוות אני נזהר מלהימצא בסביבה עוינת, בורח מאנשים שעלולים לסכן את החלמתי. בכל ביקור אצל רופא השיניים אני מקדים ואומר שאסור לו לתת לי שום חומר נרקוטי. בפעמים הנדירות שאני מוצא את עצמי במועדון או במסיבה, ואנשים מתעקשים להזמין לי בירה, אני אומר שאני אלרגי (ישראלים נחושים במיוחד להסביר לך למה כוס אחת לא תזיק). וכשמישהו חוזר מהבר עם כוס שבה נוזל לא מזוהה שאמור להיות קולה או מי טוניק, אני מבקש ממנו לטעום קודם כדי לוודא שאף אחד לא טפטף לשם וודקה בטעות. אני עושה את כל זה כי אני לא מוכן לסבול יותר את הייאוש הנורא שמלווה התמכרות פעילה. אני עושה את זה כי אני לא רוצה לסיים את חיי כמו חברי הטוב.

הוא בחר לנסות, כמובן ללא הצלחה, לשלוט במחלתו, להכפיף אותה לצרכיו, ולפעמים נראה היה לו שהוא מצליח. הוא היה יכול להחזיק מעמד שלושה חודשים בלי, ואז ליפול חזרה. אבל הוא הבין היטב שהנפילות האלה, והייאוש שהן מביאות, הולכות ומתגברות והופכות יותר ויותר קשות מנשוא. בני הזוג המדהימים שנמשכו אליו עזבו אותו. הלילות היו ארוכים, מלאים באורחים מזדמנים שנתנו לו, וקיבלו ממנו, קצת מגע אנושי בתוך החידלון. זו התקופה שבה החל לדבר בגלוי על התאבדות.

רונן טל כותב על חברו דוני במעריב – לכתבה המלאה

לאחר 3 שנות גמילה וטיפול במתדון נגמל הפיל קסיג'ואנג מהתמכרות להרואין.
קסיג'ואנג הוחזק בידי סוחרי חיות בגבול סין-מיאנמר, הסוחרים האכילו את הפיל בבננות שהכילו הרואין וכך יכלו לשלוט בהתנהגותו.
כשנמצא קסיג'ואנג ביחד עם עוד ששה פילים, הוא סבל ממצב בריאותי גרוע ונשלח למרכז הגנה לבעלי חיים.
במשך 3 שנים טופל בזריקות מתדון במנות שגדולות פי 5 ממנה שניתנת לבני אדם הנגמלים. עכשיו לאחר שהחלים לחלוטין הוא ישוחרר בשבת לפארק הפראי במחוז יונאן.

לקריאת כתבה