שיחות הטלפון שלנו אינטנסיביות וארוכות. מידי יום, פעמיים או שלוש פעמים למשך חצי שעה~שעה. במהלכן אני מנסה לאמוד את מצבו. משתמש, לא משתמש? בוחנת את קולו ואת הניואנסים הדקים של הדיבור וגם שואלת. הוא מכחיש. שואלת שוב ושוב הוא מכחיש. מוזר, הלא התוודה על 'חטאיו' בפרוטרוט וסיפר על הכול. מדוע ממשיך להכחיש את ההווה? ואולי אינו מכחיש כלל ואני מערבבת דיכאון עם שימוש, אלוהים, איזה בלגאן יש לי בראש-
לאט לאט אני לומדת לתת בו אמון שהוא נקי, לפחות רק להיום. שהוא מנסה בכל מאודו. להרפות, אני אומרת לי. לטפל בחרדות ובניסיונות השליטה המיותרים במקום בו. ועדיין כוסס הפחד: ומה יהיה אם נתחתן, כמו שאנחנו מתכננים והוא יחזור לקריסטל? 7000 שקלים ליום, פלוס מינוס, בתוספת פריצות וגניבות ואני? מה יהא עלי? מגדלת לבד תינוק שיש לו אבא על הנייר בלבד.
"כל יום ביומו", אני משננת לעצמי את התוכנית של האנ.אי ומנסה להירגע ולעסוק בעצמי בלבד, כפי שלמדתי. אבל בכל פעם מחדש באות מפלצות הפחד ולובשות צורות חדשות, מאיימות. עתיד לא ידוע ועבר שחלף מתערבבים יחד לעיסה שמנונית ומבחילה בתוך מוחי: הנה הוא, אהובי, רזה ומנוזל ועיניו מצועפות, בדיוק כמו אז, מסתובב ברחובות העיר וחוזר אלי בשעות המאוחרות של הלילה. במקרה הטוב. והנה הוא שוב, מסטול טוטאלית במיטה, לצדי ואינו מסוגל לזוז. שלא לומר לזיין. התינוק צורח לידו והוא אפילו אינו שומע. או שהוא שומע ומחזיק אותו בידיו אלא שהתינוק נשמט ממנו וראשו פוגע ברצפה, אלוהים-
"לא ננסה להחליט החלטות חשובות עד שנשחרר את ראשינו מטינה, מרחמנות עצמית ומחוסר תקווה", כתוב בספר הספרים החדש שלי, "כל יום ביומו". ואני מנסה ליישם וזה בהחלט לא פשוט. כעת מתחלפת הטינה שהייתה לי כלפיו בטינה שאני חשה כלפי אחותו. אשר כדרכם של בני משפחה רבים מנסה בכל הכוח לשמר את השליטה שלה בו, לשווא. מוחו הצטלל והוא רוצה ללמוד ללכת לבד. שלא לומר לעוף. מה שמבעיר את זעמה, הנובע בעיקר מתסכול. "כבר שכחת מה עשיתי בשבילך, בלעדי היית סמרטוט", זה מה שהיא אומרת. ואני כועסת. כמה נוח לכעוס במקום לשחרר את הכעס באהבה ובחמלה.
שבועות עוברים בעצלתיים ואני מוצאת את עצמי אובססיבית ביחס לטינה שלה ופוחדת ביחס אליו וחרדה. לא טוב לי להיות שם ואני רוצה שינוי. בתור צעד ראשון, אני מחליטה לספר לו שמה שהוא רואה בטעות בתור אהבה, כלומר הדאגה והכסף שנתתי לו כשהיה בחוץ, היו למעשה ניסיונות שליטה עלובים בלבד. עכשיו, כשאני בתהליך של החלמה, אני אוהבת אותו הרבה יותר. למרות שאני עושה עבורו לכאורה הרבה פחות. ואני חולה בדיוק כמוהו, זו השורה התחתונה. שנינו באותו מקום עצמו ולא סתם אנחנו יחד, ככה זה עובד.
הצעד השני יהיה לחזור לכתיבת הרומן שקטעתי ולשאוב סיפוק מהמימוש העצמי שלי. אני חושבת שאתחיל בזה כבר עכשיו. רק להיום.
עוד מאיילת:
הוא ואני בטנגו מטורף (1)
הוא ואני בטנגו מטורף (2)
זוגיות חד צדדית