רקוויאם לזוהרים

השבוע נפל דבר, לא סתם דבר. מכרז של משרד הרווחה והשרותים החברתיים קבע שהקהילה הטיפולית רמות יהודה-זוהרים, לא תקבל כל הקצבה אף לא למיטה אחת, מה שאומר כי הקהילה תסגר וקרוב ל100 מטופליה ימצאו עצמם בחוץ ללא מסגרת שיקומית.
לאחר שחווינו לפני שנתיים את נפילתה של "משמר לחיים" ז"ל, החוויה הזו הופכת לכואבת יותר וקצת קשה עכשיו לנסות ולהבין את הקרטריונים הלא פשוטים שעל פיהם מחלקת וועדת המכרזים את 570 המיטות שהיא מתקצבת.
קהילת זוהרים הוקמה על ידי הפנתרים השחורים (ראובן אברג'יל, סעדיה מרציאנו ז"ל וצ'רלי ביטון) כדי לתת מענה לצורך המיידי ולעקוף את הביורוקרטיה המטורפת של משרדי הממשלה.
הקהילה נקראת "זוהרים" על שמו של זוהר ארגוב ולמעשה התמסדה במהלך השנים כאשר עמותת רמות יהודה לקחה על עצמה את ניהול המקום וקיבלה את תקציבי משרד הרווחה.
הייחוד של קהילה זו הוא בכך שהסינון הראשוני ותנאי הקבלה מאפשרים כמעט לכל אחד לקבל טיפול במסגרתה. זו הקהילה היחידה בארץ שקיבלה לטיפול נשאי איידס ו"קשישים" בני 50 ומעלה.

יתכן ואני טועה אבל חלוקת המיטות נראית כמשהו פוליטי ומזכיר במשהו את תקופת "אנשי שלומנו". אפשר להסכים כי תנאי המחיה בזוהרים אינם אידיאליים אבל גם בקהילת ריטורנו (לא הרחק משם) התנאים לא טובים בהרבה והם למשל קיבלו תוספת של 25 מיטות לאלה שהיו קיימים קודם ואין לנו כלום נגד ריטורנו, אנחנו תמיד בעד.
האמת הכואבת היא שברור כי יש מקום לכולם וכנראה שביורוקרטיה ופוליטיקה הן לעולם חלק מחיינו הפרטיים כמו הציבוריים.
במדינה שבה הציניות היא תחליף לחזון, במדינה שבה מתמקחים על מחיר שחרורו של גלעד שליט ועורכים מו"מ כתגרני שוק על חייו, במדינה שבה חברי הכנסת מגיעים לישיבת הוועדות רק אם יש גם טלוויזיה, במדינה שבה אין חברים אלא פייסבוק, הכל אפשרי כנראה.

היום כבר אין כאן פנתרים שחורים שיבואו ויעשו מעשה, אין מי שיכנס לנעליהם של מרציאנו ושות', הפנתרים של אז כבר עברו למזון חלבי ולא נראה שיש מי שיתפוס את מקומם.
אנחנו חיים בעידן שבו יש "חוק ג'ובים" בעידן שבו ראש עיר צריך 8 סגנים כי יש לכבד את כולם. הציניות חוגגת ואין לחלש מי שידבר במקומו, בעולם שבו הפנתר השחור הפך לטרף, אנחנו כולנו פלנקטון.