בשלב הראשון של מחלתנו המשותפת ניסיתי להילחם במקומך והתמוטטתי שוב ושוב, מייחלת לרגע ההחלמה, שיבוא.
בשלב השני כבר הבנתי שאי אפשר להילחם בשביל שנינו אבל המשכתי לקוות שמשהו יקרה. שכוח עליון ישחרר אותך מעצמך. בשבילי, בשבילנו.
בשלב השלישי שיקרתי לעצמי שאני מפסיקה לקוות ובכל זאת חיכיתי. נמנעת מקשרים עם גברים אחרים, שומרת את עצמי למען הגבר שלא היה שם בשבילי, שהבטיח הבטחות ללא כיסוי ולא עמד באף אחת מהן, וכעסתי על חוסר הרצון שלך להשתנות בשבילי, בשבילנו.
בשלב הרביעי כבר הבנתי שאתה הסוהר הכי קשוח והכי אכזר של עצמך, שהנשמה שלך כלואה בתוך כלא ולא יכולה לצאת, שבית הסוהר שאתה נמצא בוא הוא כאין וכאפס לעומת הכלא שבתוך עצמך פנימה. אבל עדיין קיוויתי.
ואחר כך התחלתי לזוז. בשבילי. שיניתי מקום עבודה, חזרתי לחדר הכושר, התחלתי לחיות, לצחוק, ליהנות. ואז גם ראיתי אותך באמת, בפעם הראשונה. מפוחד וחיוור ועצוב, מנסה לאחוז בשולי הבור החלקלק, נופל שוב ושוב ועדיין נאחז בקירות החלקים. מסרב לראות את הפתח הפעור ממש בהישג ידך, עוצם את העיניים כדי שלא לראות את האור.
והבנתי ששום דבר טוב לא מחכה לי בפינה. שכול הדיבורים אודות נישואים ושיקום וילד ובית לא מצליחים לפקוח את עיניך. ואני לא אוכל לעשות למענך דבר מלבד לחכות.
למי? למה?
אני כבר בת 45, כמעט. מחצית חיי עברה והמחצית האחרת ממתינה לי;
ומחוץ לבור יש ים ושמיים ויש אנשים שמחים. ואני לא רוצה להחליק וליפול פנימה, כי כבר נפלתי בעבר. דיכאונות, כדורי הרגעה, שתייה, כל אלה אינם זרים לי. אבל איני יכולה להרשות לעצמי שוב.
הלוואי וכל זה היה נגמר בהפי אנד, כמו בסרטים. עם חיבוק אוהב ונשיקות וסקס סוער במיטה וחתונה וילד נוסף ובית בהרים. אבל זה לא. זה בדיוק להיפך.
לא שכבתי אתך כבר שנה וארבעה חודשים. רק חיבוק נדיר אחד היה לנו בבית המשפט, לעיני השופטת שהתירה ולעיני הסוהרים שהקיפו אותנו בטבעת חנק עגולה.
זה יכול היה לקרות. זה כמעט קרה שלוש פעמים, שהתייחדנו בבית הסוהר. הייתי מוכנה לזה. הייתי מוכנה לכל.
בשבילך, בשבילי, בשבילנו.
אבל אתה העדפת את הסמים, הכדורים או מה שזה לא יהיה, כל החרא הזה שלמדתי לשנוא כל כך במשך כל כך הרבה חודשים ושבועות וימים. ונשארתי לבד. עם כל ההבטחות שלך שלא מולאו ועם הגעגוע שדקר אותי בבטן בסכינים והפך קשה ושחור והתפורר לי בידיים.
עד שהפסיק הכאב והפך לרעל שהמית אותי מבפנים.
שלום לך אהובי היפה, העצוב, האבוד. ניסיתי להציל אותך. ניסיתי להציל את שנינו ורק נפלתי שוב ושוב לתוך החשיכה ההיא שאין לה שם, שרק הכאב מכיר את שמה.
שירים ועוד שירים, חיוכים מזויפים, דמעות-
השיחות שלנו הפכו שטוחות כמו השקר שטווינו בקורי עכביש דקים, כאילו באמת אפשר להציל את האהבה שלנו, בתוך כל החושך הזה נטול הגוף,
גופך, ריח האפטר שייב שלך-
מתגעגעת. אתגעגע תמיד. אי אפשר להמית אהבה אפילו שמוכרחים.
עוד מאיילת:
הוא ואני בטנגו מטורף (1)
הוא ואני בטנגו מטורף (2)
חרדות ופחדים כל יום ביומו
זוגיות חד צדדית
פרק הסיום
וואו !!!! ריגש אותי בעוצמה אדירה…..
מסקנה: האהבה מתה למות כל יום כאשר היא אסירה.
תודה למגיבים…זה כואב אבל פחות. שם ולא שם, חופרת את דרכי החוצה במנהרה חשוכה וארוכה וכבר רואה את האור.
מרגש!
מרגש בצורה לא נורמלית… ליבי איתה… איזה אלופה אמיצה וחכמה… "… אי אפשר להמית אהבה גם שמוכרחים…"