מישהו מטפל בך?

נפל עלינו תיק

השימוש בסמים כתופעה חברתית מודרנית מוכר עוד מהמאה התשע עשרה, בתקופה זו סמים היו חלק לגיטימי בתוך חייהם של בני אדם. רוכלים סיפקו שיקויים שהורכבו ברובם מאופיום ואו קוקאין לצורך שיכוך כאבים שונים, שיפור מצב הרוח וכו' ובעצם אף אחד לא ראה את השימוש בסמים כבעיה. כל עוד היתה אספקה שוטפת וניתן היה לרכוש אותם בקלות ובזול, לא התעוררה כל בעיה.
במשך השנים ולאור העובדה כי השימוש הממושך גרם לירידה בתפקוד הנורמלי של המשתמשים הוכר השימוש כדבר בעייתי. בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים סמים המופקים מקנביס, קוקה ופרג הוגדרו כבלתי חוקיים.
כתוצאה מכך החל לפרוח שוק שחור של אספקת סמים ומטבע הדברים הבעיה התגלגלה אל שולי החברה מכיוון ששכבת המצוקה היא שמחפשת תמיד את הפתרונות הזמינים לצורכי קיום.
כל עוד השימוש בסמים היה נחלתם של שכבות המצוקה, אף אחד לא חיפש פתרונות לבעיה. אלא שבמשך הזמן הבעיה התגלגלה אל מעמד הביניים וכתוצאה מכך שמימון השימוש בסמים הוליד פשיעה ונזקים חברתיים נוצר הכורח להתמודד עם הבעיה.
תפיסת השימוש בסמים בתחילה היתה כבעיה שולית השייכת לסוג מסויים של אנשים ועל החברה להגן על עצמה מפניהם ולכן הפתרון היה בעזרת עונשים, הרחקה ובעצם המשך דחיקת הבעיה לשוליים.

מישהו מטפל בך?
לאורך השנים (לפחות עד תחילת שנות השמונים) בעיית השימוש בסמים הוכרה כבעיה פיזית בלבד. הנחת היסוד של כל הגורמים המטפלים היתה כי הדבר קשור לחוסר השכלה, מעמד חברתי נמוך וכו' והטיפול המקובל היה בעצם כליאה.

במשך הזמן כשהחלה ההכרה כי משהו עמוק יותר טמון בבסיס ההתמכרות החל לכלול הטיפול אשפוז במוסדות לחולי נפש כאשר גמילות חוזרות ונשנות לא הועילו.
באמצע המאה העשרים הטיפול כלל שימוש בתחליפי סם שניתן למכורים על מנת להרחיק אותם מסמי הרחוב ומדרך הפשע. הפתרון הזה היה חלק מתפיסת "צמצום ומזעור נזקים לחברה".

בשנים האחרונות הוכר נושא השימוש בסמים בתפיסה רחבה יותר של הבעיה כשההנחה היסודית היא שמדובר בעצם ב"מחלה כרונית ומתפתחת" שאין לה תרופה ידועה אך ניתן לטפל בה.
תפיסה זו מקובלת בקרב קבוצות התמיכה של NA. כשההבנה היא שבסיס ההתמכרות קיים במישור הנפשי / רוחני כשההיבט הפיזי שלו הוא רק הסימפטום ולא הבעיה.

איפה כואב לך?
מרכזי הגמילה (אישפוזיות) אמורים לפני הכל סביבה מוגנת שבה אין סמים.
לצורך העניין, התפיסה נכונה מכיוון שבכל מקרה התנאי הבסיסי לטיפול הוא סביבה מיידית שבה אין סמים. אך כמעט ולא ניתן מענה לצרכים נפשיים בסיסיים מעבר לתמיכת חברים ומדריכים ולא מופעל לחץ כלשהו לשינוי אמיתי בדרך החיים.
כל עוד המטופל נמצא במקום הוא מוגן אך מרגע שהוא יוצא ללא מסגרת המשך הוא בעצם נותר ללא כלים אמיתיים להתמודדות עם אותה מציאות שהביאה אותו לשימוש בסמים מלכתחילה. ושוב הוא חוזר אל נקודת ההתחלה.
מרכזי הטיפול אמורים לספק סביבה הומוגנית שבה המשותף לכולם הוא ההתמכרות לסמים אבל לא ניתן בהם לאינדיבידואל לבוא לידי ביטוי או שתהיה לו צמיחה אישית, פיתוח של יכולות אישיות ובניית מודל התנהגותי ונורמות חברתיות. המודל היחיד הוא "אם אני יכול אתה יכול". כל מי שמגיע לאישפוזית בא בעצם לעבור את תסמונת הגמילה הפיזית, דבר שלא יכול היה לעשות בכוחות עצמו. הריחוק מהסביבה המוכרת נותן אשליה של נתק ממקורות הסם וכל עוד קיימת ההכחשה של הסיבות לשימוש, המכור תולה את הסיבות להתמכרות שלו בזמינות הסם ובנגישות אליו בלבד וכל עוד הטיפול יהיה ממוקד בסימפטום, המעידה והחזרה לשימוש כמעט מובטחת.

איפה כואב לנו
נכון להיום, קיימות 3 אישפוזיות המסובסדות על ידי משרד הבריאות והן פועלות על פי מכרז ואמורות לתת מענה לכל נרקומן או אלכוהוליסט אזרח המדינה.
יחד עם זאת עדיין צצים מרכזי גמילה פרטיים אשר אמורים לתת מענה לאלה שלא מצליחים להגיע לאישפוזיות מחמת רשימות המתנה ארוכות. מרכזי גמילה אלה מציגים בדרך כלל חזות אידאליסטית של נגמלים לשעבר שרוצים לעזור לאחרים אך רבים מהם נפתחים כעסקים לכל דבר כשהמטרה העיקרית היא רווח כספי.
בארץ, הגישה הרשמית היא שיש להפנות מטופלים שסיימו אישפוזיות להמשך טיפול בקהילות טיפוליות או במרכזי יום מתוך הידיעה שהסיכוי של הנגמל להשאר נקי בכוחות עצמו וללא טיפול הוא נמוך עד לא קיים כלל.

מתברר כי עדיין יש מקום לתפיסה המוטעית כי אפשר לטפל בבעיה עם תרופה לסימפטום ולראיה אפשר להביא את מרכזי המתאדון והסבוטקס.
המתאדון והסבוטקס הינם תרופות תחליף סם הניתנות לנרקומנים לצורך הבאתם לאיזון גופני ונפשי. איזון אשר אמור לבטל את הצורך בסמים האופיאטים
תרופה זו ניתנת לכל נרקומן על פי מינון אינדיבידואלי שנקבע על ידי רופא המרכז המספק את התרופה.
אלו שמגיעים למרכזי חלוקת הסם הם נרקומנים אשר עייפו ממלחמת ההישרדות ברחוב ונמאסו עליהם הקריזים הבאים חדשות לבקרים ואינם מאפשרים להם לתפקד. הם מגיעים מתוך כוונה להשאר צמודים אל הפטמה הזו ולינוק מתאדון במינון גבוה ככל האפשר ומצידם יכול מצב זה להמשך עד קץ כל הימים.
נרקומנים אלה למעשה נמצאים עדיין בשלב פעיל מאד של מחלת ההתמכרות ורובם עדיין חיים בהכחשה טוטאלית של התמכרותם אך בתוך תוכם ברור להם כי תלותם הינה מוחלטת ובעצם תלויים הם באספקה השוטפת של המתאדון מדי יום ביומו, אך רואים הישג לא מבוטל בכך שאין הם נאלצים לצאת ולגנוב ולהמשיך בדרך החיים של הישרדות ברחוב ההכרחית בחייו של נרקומן פעיל. בנוסף לכך קיימים רופאים ומרפאות אשר מספקים טיפול כנגד תסמונת הגמילה ומשווקים משהו מעין "גמילה אינסטנט".
הסבוטקס כמו המתאדון מכילים נלטרקסון שתפקידו לחסום את קולטני האופיאטים במערכת העצבים וכך הנגמל אינו מוצא טעם בשימוש כל עוד הוא נוטל כאת התרופה באופן מסודר. רק שזה תלוי ברצונו, אם ירצה להשתמש, כל שעליו לעשות הוא להפסיק את נטילת התרופה המונעת.
אחד הרופאים (ד"ר אנדרה וייסמן) אף הגדיל לעשות לפני מספר שנים כאשר הביא את שיטתו לפני וועדת הכנסת על מנת לקבל הכשר מהמוסדות המטפלים הרשמיים לשיטת טיפול זו תוך שהוא מבטיח תוצאות מעולות ומנסה להציג אחוזי הצלחה מרשימים.  עצם העלאת הרעיון והעובדה כי יש תומכים לצורת גמילה זו, כתרופה מוחלטת לבעיית ההתמכרות רק מרחיקה את החברה מפתרון מעשי לבעיה.

כל הרעיון של טיפול תרופתי לטווח ארוך, כפי שנעשה עם מתאדון או ע"י חלוקת סמים מבוקרת כפי שנעשה באחדות ממדינות אירופה, נועד כדי להתמודד עם הנזק החברתי. מדובר בנזק לרבים שנגרם על ידי בודדים ולכן בעצם דרוש קודם כל טיפול מונע רחב היקף שיכלול בעצם את כל האוכלוסיה ברמת החינוך. וברמה משנית טיפול באלה שכבר משתמשים פעילים.

עוד יוסיף ויתגלה
רעיון הגמילה כשיקום נכון גם כמניעה מכיוון שכל נרקומן שעובר טיפול שבו הוא עושה שינוי בדרך חייו, יוצא ממעגל הפשע וגם זה מזעור נזקים לחברה.
ההיסטוריה של הטיפול בנפגעי סמים מוכיחה כי לא ניתן לטפל אך ורק בסימפטום מכיוון שהוכח כי הרוב המוחלט של הנרקומנים חוזר לשימוש בתקופה קצרה לאחר הגמילה הפיזית וללא מסגרת המשך.
כל נרקומן מפנטז על מצב שבו הוא שולט על אופן השימוש שלו בסמים. רק הנסיון של גמילות חוזרות ונשנות מלמד אותו שעליו לוותר לחלוטין על חלום השליטה שלו בשימוש בסמים. אין שום אפשרות שבה מכור לאחר הגמילה הפיזית יחזור לסביבתו הישנה ולאורח חייו הקודם ויצליח לאורך זמן לשמור על המנעות משימוש בסמים.

לאור התובנה הזו ברור כי על נרקומן נגמל לעשות שינוי מהותי בדרך החשיבה שלו ובאופן ניהול חייו.
הרוב המכריע של הנרקומנים אינם בעלי מקצוע והיעדר נסיון תעסוקתי שלהם כמו גם יכולות חברתיות מוגבלות, מקשים עליהם להשתלב בחברה הנורמטיבית.
ברור כי הצורך המיידי הוא לשים דגש על שילוב נכון של הנרקומן בתוך החברה. תמיכה רציפה של מכורים אחרים שתיצור מעגל חברתי שבו אין סטיגמות ואין תוויות ואף אחד לא יצביע עליו כחריג.
נרקומן שאמור לשוב לחברה צריך לעשות פעולות שבו יסגרו הדלתות אל מול המשפחה והמעגל החברתי הקרוב שאיפשר לו את השימוש בסמים. מעבר לכך, עליו לרכוש מיומנויות חברתיות שאותן יוכל להשיג בתוך מסגרת חברתית שתפעיל עליו לחץ לשינוי.

המסגרות המתאימות לכך קיימות היום בדמות הקהילות הטיפוליות שבהן מושם הדגש על השינוי, הצמיחה האישית כאדם משמעותי, יצרני, אסרטיבי ובעל ערך. התהליך הארוך שבו הוא בונה רשת חברתית תומכת והופך להיות חלק משמעותי בזרם המרכזי מאפשר יציאה הדרגתית והשתלבות בחברה.
עוד גורם טיפול חוץ ממסדי ובעל ערך הם קבוצות התמיכה של מכורים אנונימיים שמבחינתנו מהווים את מסגרת ההמשך האולטימטיבית.