כבר שמענו הרבה הוגי דעות ופילוסופים הטוענים כי הציוויליזציה התעשייתית כפי שבאה לידי ביטוי ב-150 השנים האחרונות והתוצר הסופי שלה, צרכנות – ניתקה אותנו מן הטבע וממעגל החיים, ועם ירידה ניכרת של אמות המידה המוסריות והאתיות של החברה,נשארנו עם סוג של פתולוגיה שמייצרת כאב וריקנות ואשר מכתיבה התנהגות ממכרת והסימפטום העיקרי הוא צריכת סמים. כל אחד והסם המועדף שלו.
מה שרובנו חווים כאשר מדובר בהתמכרות, הוא דפוס של חיפוש מתמיד של מה שאנחנו לא באמת רוצים ולכן אנו אף פעם לא מרוצים לחלוטין. כל עוד אנו לא מרוצים אנחנו ממשיכים לחפש ביתר שאת בעוד הצרכים האמיתיים שלנו לעולם לא ממוצים.
התמכרות בצורה זו או אחרת, מאפיינת כל היבט של החברה התעשייתית, אמר ההיסטוריון והפילוסוף החברתי האמריקאי מוריס ברמן. תלות בחומרים או הנאות גשמיות אינו שונה מן התלות ביוקרה, הישגיות, קריירה, השפעה, עושר, את הצורך לבנות גאוני יותר גדול יותר, להגיע מהר יותר ובמיוחד לקבל את תחושת השליטה והיכולת לפקח על כל דבר.
לכל הפחות, זה בהחלט מעלה שאלות לגבי הדעה המקובלת מבחינה חברתית על ההתמכרות לסוגיה. אולי נוגד את הסברה המדעית שטוענת כי ההתמכרות היא מחלה כרונית שנקבעה מראש על ידי הגנטיקה שלנו. מודל המחלה מאופיין על ידי אובדן שליטה על חומרים או התנהגות, יחד עם הכחשת חומרת הבעיה וההשלכות שלה. קל יותר להתחבר לסברה של אנשי המקצוע המגדירים התמכרות כ"ליקוי נרכש" או תפיסת "מכורים אנונימיים" הגורסת כי מדובר ב"מחלה חשוכת מרפא שאין לה תרופה ידועה אך ניתן לעצור אותה בנקודה מסויימת ואז ההחלמה אפשרית".
בכל זאת, היו מחקרים שונים שעקבו אחרי מכורים לסמים ואלכוהול מדור שני ושלישי ומצאו לדעתם קשר גנטי לאור ההיסטוריה המשפחתית. לא בטוח שיש לכך סימוכין מדעיים אך דבר אחד בטוח, מדובר במחלה נרכשת ונלמדת בעיקר בתוך המשפחה ובסביבה החברתית הקרובה.
דפוס נפוץ של התנהגות ממכרת מוצא את דרכו לתוך הכלכלה שלנו, הפוליטיקה שלנו, היחסים הבין אישיים שלנו ואת זה לא ניתן להסביר רק באמצעות טכנולוגיה גנטית. צריכה ללא צורך היא סימן ההיכר הברור של התמכרות ותרבות הצריכה מתקשרת לאושר אישי. תרבות המערב לימדה אותנו להיות חומרניים, השגיים, תחרותיים ואנחנו רק מחכים לעונג הבא שמחכה מעבר לפינה.
היו ימים שבהם תלמידים שלא הגיעו להשגים כשאר חבריהם לכיתה נעזרו במורים או חונכים, כיום הם נעזרים בעיקר בריטלין, אדראל ודומיהם. סטודנטים רבים משתמשים בתרופות מרשם ממריצות לצורך שיפור הריכוז והעלאת השגיהם בלימודים.
ההתמכרות היא למעשה סימן ההיכר של העידן שלנו, כנראה שלא ממש השקענו כחברה ולא קידמנו מבחינה תרבותית שום צורה עמוקה של משמעות ומטרה בחיים אנחנו מפצים עצמנו על כך בצריכת יתר של דברים שאנחנו לא ממש זקוקים להם. ככל שתרבות הצריכה מריצה אותנו רחוק יותר, כך אנו נוטים יותר למצבי חרדה שמזינים שוב את הצורך למשהו מרגיע. ההבדל בינינו לעכבר שרץ על הגלגל בתוך האקוואריום הוא שהעכבר יכול לרדת מהגלגל מתי שהוא רוצה.
בעוד אנחנו בדרך כלל מקבלים שכל דבר יכול להיות ממכר, ובכל דבר שאנו צורכים, קורה לעתים קרובות שאנו נוטים להתעלם או לשכוח למה הדבר שימש מלכתחילה ואנו מתחילים לייחס משמעות שונה לדברים על פי גחמותינו ויצר התחרות שלנו. אנחנו כבר מזמן לא אוכלים כדי לחיות, הרכב שלנו כבר מזמן אינו רק כלי תחבורה, הבגדים שאנו לובשים מייחסים אותנו למעמד שאליו אנו רוצים להשתייך וכו'.
רוב אנשי המקצוע המטפלים במכורים מסכימים כי השימוש נועד לשים חיץ בינינו לבין המודעות לרגשות שלנו. ההתמכרות משמשת כדי להרדים אותנו עד כדי כך שאנחנו כבר לא בקשר עם מי שאנו באמת ובסופו של דבר אזור החיץ הזה הוא המכניזם להתמודדות. אני אתאר את האזור הזה כאמור בשיר של פינק פלויד Comfortably Numb.
כל אחד מאתנו יודע ויכול להחליט היכן הנקודה שבה הוא יכול לעצור ולהבין שמכאן ההחלמה אפשרית, כבודדים וכחברה.