את המשפט הזה, האיום, שקורע אותי בכל פעם מחדש מבפנים כשאני שומעת אותו, אומרת לי הבת שלי כשהיא כועסת. עלי. איכשהו, בתובנת הילדה בת ה-12 שלה היא יודעת: זה יכאיב. זה ישתיק אותי ויקטע את בקשותי באיבן וכך לא תיאלץ לסדר את חדרה, לשטוף את הכלים או לבצע כל מטלה אחרת הנדרשת ממנה. או, לחלופין, לשמוע את גערותי. זה עובד לה במשך כמה שבועות, שבהם אני כועסת וצועקת וסוגרת את כל החלונות כדי שהשכנים לא ישמעו ואחר כך נכנסת לחדרי כדי לקחת נשימה. אבל אז אני מחליטה: לא עוד.
"אני לא מוכנה לשמוע את זה יותר", אני אומרת. וכעבור כמה ימים לוקחת אותה ואת בני המבוגר ממנה בשנתיים לטיול בעיר ובמהלכו מסבירה: "כשנרקומן משתמש בסמים, זה לא אומר שהוא אדם רע. מדובר במחלה, המשתלטת על הגוף ועל הנשמה וגורמת לו לעשות דברים שלא היה עושה אלמלא הסמים". מי היה מאמין שאצטרך לדבר אתם על סמים אי פעם. הם יודעים שעישנתי חשיש וגראס בצעירותי, תמיד הקפדתי לומר להם את האמת ולהסביר כמה זה היה מחורבן ואיך הסמים ה"קלים" דפקו לי את הזיכרון ועשו רק רע ולכן הפסקתי להשתמש לפני 20 שנה ומאז לא חזרתי. כמעט. נפילה או שתיים של ג'וינט אחד יותר מידי שהובילו למצבים של דכאון וחרדות הזכירו לי שאין לאן לחזור ושההתמכרות הנוכחית שלי לספורט, יעילה וטובה הרבה יותר. אבל סמים קשים? אלוהים. עד שם.
הבת שלי לא מתרשמת. "מה אכפת לי מהחבר הנרקומן שלך", היא אומרת בהתרסה ומוסיפה: "את בכלל מטומטמת שאת עדיין אוהבת אותו".
"הוא נמצא בתהליך של גמילה ועושה דרך עם עצמו", אני עונה. "מדובר בדרך ארוכה שתארך שנה וחצי".
"בסוף את עוד תחזרי אליו", היא חורצת. "גם עכשיו את בקשר איתו, כשהוא בכלא". אני לא מכחישה. פה ושם אני מטפטפת להם על הקשר בינינו. מספרת שאני מדברת איתו בטלפון ונוסעת אליו לבקורים. שיידעו לפחות חלק מהאמת, אם גם לא את כולה. "אני אוהבת אותו ומקווה שייגמל", אני חותמת.
הבן שלי לא מתרשם ומקלל את אהובי באוסף של קללות. בנזונה, מניאק וחרא הן רק העדינות שבהן. אני מבקשת שיפסיק אך הוא רק ממשיך וביתר שאת. בסופו של דבר אני סוטרת על פניו. בלי כח. רק שירגיש כי חצה את הגבול. בתגובה הוא מרים רגליים ובורח. אני מנהלת אחריו מרדף במכוניתי אבל הוא מסרב לדבר וממשיך לברוח. בסופו של דבר אני מתייאשת ומפסיקה. כעבור כמה שעות אני מסבירה לו, שוב, שאיני רוצה לשמוע קללות ביחס לאהובי. "את מטומטמת ואני מאחל לך שלא תפגשי אותו יותר", הוא אומר. אני מחליטה להניח לעניין, לפחות לעת עתה. הוא לא אביו. בעתיד הלא רחוק, כשיגיע הרגע של הטיפול המשפחתי הנכלל בתהליך הגמילה, אתייעץ באנשי מקצוע. כרגע אסתפק בתמיכה שאקבל מקבוצת המשפחה של נראנון ובשיחה עם שני חברים קרובים, השומעים מבלי לשפוט. אין הרבה כאלה. את רוב חברי איבדתי בדרך ואת היתר חדלתי מלשתף. ממילא אינם מבינים מה טיבה של מחלת ההתמכרות ונמאס לי לשמוע הטפות מוסר.
גם את אמי אני עומדת לאבד. ולמעשה, כבר איבדתי מזמן. יחסי אתה נעו תמיד על קו התפר הסמביוטי, המריר-מתוק שבין אהבה לשנאה. זעם רב שנים מחבר בינינו, תולדה של משקעים עכורים שלא נוקזו מעולם. כן, גם אני הייתי מכורה בעבר. לסמים קלים, לסקס, לכאב. וכן, מדובר במחלה משפחתית. אבי היה תמיד נוכח-נפקד, עם ספריו ועם האלכוהול שלו. תמיד שותק, תמיד פגוע ונעלב מכל דבר והיא הייתה, ועדיין זו המדברת בשמו ומתקשרת במקומו עם העולם וגם אתי, בתם. את התובנות האלה פיתחתי רק עכשיו, כשהתחלתי לטפל בעצמי ולא בו, במכור שלי.
אמי מציעה לי כסף. הרבה כסף.שאלמד לתואר שני, שאחליף את המכונית. העיקר שאיפרד ממנו. "את עוד תהיי נרקומנית וזונה כמו השכנה שהייתה לנו ואם תעשי לו ילד הוא ירדוף אותך. את רק תידרדרי. מה מצאת בו בכלל באדיוט הזה?"
אני מנסה. הו, כמה מנסה. להסביר, לדבר על רגשות. כלום, נאדה. נסיונותי נתקלים בחומה של מלים מרעילות המעורבות בנסיונות שליטה ומזכירים לי את הפצעים שלי עצמי ומושכים אותי אחורה. למחוזות הדמדומים שחשבתי כי נפטרתי מהם מזמן. בסופו של דבר אני מסרבת לקחת את הכסף ומברכת על המודעות הטריה: לא נפטרתי. גם לי יש עוד דרך ארוכה לעשות. עוברים שלושה ימים עד שאני חוזרת לעצמי, בתמיכתן של מנחת הקבוצה ואחותו של אהובי. שמכניסות אותי לפרופורציות ומרגיעות את רמות החרדה. אני מפסיקה לדמיין אותו משתמש שוב ושוב מול עיני או מכה או נכנס לבועה כחולה של ניתוק וחוסר אונים וממשיכה להאמין בתהליך. שלו. אין לי ברירה אחרת, לא עכשיו.
עוד מאיילת:
הוא ואני בטנגו מטורף (1)
חרדות ופחדים כל יום ביומו
זוגיות חד צדדית
מכתב לגבר שלא היה שם בשבילי
פרק הסיום
התמכרות זה מחלה לא עוזבים חולה ביגלל מחלתו
אותו סיפור שלום לכולם נרקומן 30 שנה הרואין בזוגיות שנה אני אשה נורמטיבית עובדת במקום מכובד כרגע הוא בבית סוהר עצור אהבה כזו לא הייתה לנו רומנטיקן מפנק מפרגן אוהב כבוד אני האהבה הרישונה שלו אנחנו כל כך אוהבים יש אהבה ענקית הוא כרגע נקי הוא בתהליך של גמילה האם להמשיך או לעזוב אותו אני השבוע ניפרדתי ממנו אם כל הצער והכאב והאהבה שהייתה בינינו האם אני אנוכית או טוב עשיתי עצה בבקשה לא יודעת מה לעשות קשה קשה מאוד אבל אני סימתי איתו את הקשר ומאחלת לו חיים חדשים ונקיים מסמים בהצלחה אבל לא איתי אי אפשר לדעת הוא… קרא עוד »
אחרי כל התמיכה ,הדאגה והקצר המשפחתי את עו יכולה למצוא את עצמך בחוץ. אחרי הגמילה המכור משתנה, דואג לעצמו בלבד וכל היתר לא חשוב. תתכונני ותפנימי מנסיון אישי שלי. אז המכה הכי כואבת ולא מובנת. בהצלחה.