מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם סמים? האם קרימינליזציה של המשתמשים בסמים או האם יש להתייחס אליהם כאל חולים? האם את/ה דבק/ה בעמדה נוקשה של איסור השימוש או ניסוי בצורות חלופיות של רגולציה ומניעה?
כיום באמריקה הלטינית מדברים על סמים כמו שלא דיברו מעולם. הטאבו שמנע דיון פתוח על מדיניות הסמים נשבר מכיוון שמלחמת קרטלי הסמים
גבתה וגובה מחיר נוראי מאזרחי המדינות.
בארגנטינה, ברזיל, קולומביה, אקוודור, מקסיקו ואורוגוואי אזרו אומץ והחליטו לשים את האפשרויות השונות על השולחן מכיוון שזו היתה דרכם לערער את כוחו של הפשע המאורגן ולשמור על הבריאות והביטחון של אזרחיהן.
במדינות אלה כבר עברו חוקים בנושא אי הפללת משתמשים לצריכה עצמית. עם זאת, נולדו בעיות חדשות בהתחשב בכך שההבדלים המשפטיים בין "אחזקה", "שימוש עצמי" ו – "סחר" אינם ברורים, ולפעמים שקילה של גרם אחד לכאן או לכאן יכול לעשות את ההבדל בין העמדה לדין לבין החופש. דבר זה מוביל לעיתים קרובות לשחיתות מצד אנשי המשטרה ונוצרת אפליה בוטה נגד העניים מכיוון שאינם יכולים לשלם שוחד.
מצד אחד העובדות מדברות בעד עצמן, יסודות הקרטלים והפשע המשתולל ברחובות (בעיקר במכסיקו) נוצקו בעת הכרזתו של הנשיא ניקסון על מלחמת חורמה בסמים ובסוחרי הסמים.
לא שלא היה פשע מאורגן כבר לפני כן וממילא היצע הסמים באמריקות היה גדול ודבר לא השתנה מאז. אלא שנראה כרגע כי הנהנים היחידים של מלחמה זו הם קרטלי הסמים.
במכסיקו לבדה נרצחו מתחילת 2012 כ-15 אלף בני אדם כתוצאה ישירה ממאבקי השליטה של הקרטלים על נתיבי הסמים בהרי הסיירה מאדרה. כוחות השיטור המכסיקני גדולים ופועלים כצבא לכל דבר אך עדיין מדובר במדינה שבה הפער בין המעמדות גדול כל כך עד שכספי הסמים מחלחלים ככספי שוחד דרך כל מוסדות השלטון ועד לאחרון הקבצנים.
מכסיקו היא שער הכניסה לארצות הברית שהיא צרכנית הסמים העיקרית של יצרני הדרום. חלקם של הסמים מגיע גם לאירופה (בעיקר קוקאין).
כאשר נשיא מכסיקו הכריז אף הוא על מלחמת חורמה בקרטלי הסמים התגלגלה המלחמה לפתחה של ארה"ב שוב ועתה נראה כי ארבעים שנה של מאמצים לא הצליחו לצמצם את הייצור והצריכה של סמים. גרוע מכך, במקסיקו ובמרכז אמריקה נקשר האיסור לאלימות ושחיתות והפך לאיום גדול על שלום הציבור ועל יציבות המוסדות הדמוקרטיים.
לאור התוצאות ההרסניות של המלחמה בסמים כפי שאנו רואים אותה מרחוק, לא נותר אלא להבין כי המלחמה בסמים במתכונתה הנוכחית נכשלה.
יש איזו תובנה שהולכת ומתבהרת, אנשים המתמודדים עם שימוש בסמים והתמכרות עשויים אמנם לפגוע בעצמם במשפחותיהם ואף לגרום נזקים סביבתיים, אבל הפללה והדרה חברתית לא הולכים לעזור להם וכנראה לא לנו כחברה.
היום ברור יותר מתמיד כי טיפול בבעיית ההתמכרות לסמים ואלכוהול הופך להיות אינטרס חברתי ראשון במעלה ויתכן כי הפללתם של משתמשים בסמים תהפוך למכשול בדרך לטיפול ושיקום.
עדיין לעניות דעתי, האפשרות של ליגליזציה של הסמים אינה עומדת על הפרק, אפילו רגולציה (ויסות) של סמים המתירה את חלקם והכוונה לאלה המוגדרים כ"קלים" לא צריכה להיות המטרה שלנגד עינינו. ניתן לראות כי אפילו במדינה הלחוצה שלנו הולך ומתמעט מספרם של צרכני הטבק והכל הוא תוצאה של הסברה אגרסיבית ואכיפה של חוקים המעדיפים את טובתם של אלה הלא מעשנים לעומת אלה המעשנים. מדוע שלא ננסה את האפשרות הזאת בכל הקשור לאלכוהול וסמים לפני שנפנה להתרתם?
המדיניות צריכה להיות "מדיניות בקרת סמים".
יש לתחום תבניות ברורות המגדירות שימוש לעומת סחר וטיפול לעומת אכיפה.
הפניית כוח האכיפה של המדינה והלחץ החברתי והתרבותי לכיוון מאבק חסר פשרות נגד הפשע המאורגן ולא לרדוף אנשים הזקוקים לטיפול.
הרגולציה לא הוכיחה את עצמה גם במדינות אירופה הנאורות כהולנד ושוויץ. ההולנדים מתמודדים כיום עם תיירות סמים שלא תורמת לשקט שלהם ולראיה החוקים שנועדו למנוע את מכירת המריחואנה בקופי שופס לתיירים.
בנורבגיה השקטה והשבעה, אולי מדינת הרווחה הבולטת באירופה. מכת הסמים כבר חצתה את גבול הסובלנות של הנורבגים ועברה כבר מזמן את רף הסמים הקלים. נורבגיה כיום מוצפת בסמים המגיעים מאפגניסטן (בעיקר הרואין) וכיום מנסים לעבור ממדיניות של רגולציה מתונה למצב של חקיקה ואכיפה.
המטרה העיקרית במדיניות בקרת סמים תהיה להגן על הצעירים, אך האמצעים הנדרשים לה דורשים גידול משמעותי בהשקעות המדינה באכיפה, מניעה, טיפול ושילוב מחדש בחברה. רק גישה כוללת יכולה להיות יעילה בהפחתת השימוש בסמים ואלכוהול.