מזה שבועיים אני בהתלבטות, מנסה להחליט אם מדובר בסרות טעם או בסתם חוסר רגישות חברתית. יתכן ומשה איבגי הוא רק השליח, שליח הציבור להתנהגות חברתית דפוקה.
מי שכתב את הטקסט לפרסומת סרת הטעם הזו, לקח את הסטריאוטיפ של הנרקומן, הדמות הזו מהקולנוע או מסימטאות התחנה המרכזית. אחד מעלובי החיים, המוזנחים, שמתוודה בפנינו על התמכרותו וחולק את החלמתו הפלאית מההתמכרות לשקיות ניילון. האם היה עולה בדעתם להציג פרסומת שהכוכב שלה הוא אוטיסט, חולה סרטן, ניצול שואה? ברור שלא!
ישנם דברים שהם בתוך הקונסנזוס, תחומים ברורים שבהם אסור לנגוע. לא יעלה על דעתו של אף פרסומאי לשלב בקמפיין כלשהו מישהו הנזכר לעיל.
חלק גדול מבעיית ההתמכרות והטיפול בה הוא הסטיגמה. עד שנבין כי אנחנו כחברה בעלי אינטרס משותף להכניס את מחלת ההתמכרות לתוך הקונסנזוס, נמשיך להיות עדים להסתייגות שמעוררת המילה התמכרות ולפחד ממנה.
הקמפיין של איבגי בנוי בדיוק על זה, על הפחד שלנו, אנחנו לא רוצים להראות כמו המכור שמציג לנו איבגי. רק שאיבגי אולי לא יודע אבל לא כל המכורים נראים מוזנחים ומסכנים כמו שהוא נראה בקמפיין שלו. חלקם נראים כמו הבן הנחמד של השכן, חלקם הם בדיוק הבן של השכן.
אותי לימדו שלא צוחקים על אדם חולה. לכן אני משתדל לא לצחוק על איבגי.