דמה את עצמך עולה על רכבת אשר נוסעת בקו קבוע, סופה של הדרך ידוע לך מראש ואתה יודע בבירור כי סוף הדרך הינה חוסר כל, בית סוהר ואפילו לא עלינו מוות.
מאותו הרגע שבו עלית על רכבת זו, ניתנות לך אפשרויות לרדת בכל אחת מן התחנות שבה הרכבת עוצרת, אבל משום מה, ישנו משהו בתוכך הגורם לך להשאר ואתה אומר לעצמך, ארד בתחנה הבאה כי בינתיים העיניינים בשליטה.
אבל אתה שוכח או מכחיש בפני עצמך כי בעצם העניין אינו בשליטה ולא אתה הוא נהג הרכבת. אתה יודע בפירוש כי אם תגיע אל התחנה האחרונה, כשמה כן היא ואין משם רכבת בדרך חזרה.
החוכמה אחי, היא לזהות את התחנה שבה אתה יורד מן הרכבת הזו. המסר הזה איננו מיועד רק לך המכור אלא לכולנו הנוסעים ובוהים בחלון כשתמונות הנוף חולפות על פנינו מבלי שנוכל להבחין בפרטים כלשהם כי הרכבת תופסת תאוצה מרגע לרגע ולא תיעצר עד שמישהו ימשוך את ידית בלם החירום. וגם אתם אחי או אחותי העומדים מן הצד ובוהים ברכבת החולפת, זו לא הנסיעה שלכם? גם מבחוץ הרכבת אוספת את נשמותיכם.