ד"ר גדעון הירש, דוני, לא מת מדיכאון ולא מאיידס אלא מהתמכרות לסמים.
אני ניצול בר מזל של המלחמה הגדולה בהתמכרות. דוני הוא קורבן שלא שרד.
עבור חבריו הוותיקים ד"ר גדעון הירש היה דוני. זה השם שבו הציג את עצמו כשנפגשנו באוניברסיטת תל אביב ביום הראשון ללימודים, בסתיו 83'. 25 שנות חברותנו ידעו תקופות של קרבה גדולה שהתחלפו בחודשי ניתוק ארוכים, ונעו על פני כל טווח הרגשות שחברות קרובה מעלה – אהבה, חמלה, כעס, קנאה, שמחה וקושי.
כבר כמעט עשר שנים (12 באפריל 2009 הוא יום השנה שלי) שלא נגעתי בשום סם, כולל אלכוהול. ההימנעות שלי מוחלטת וסופית; לא ג'וינט תמים שעובר בין החבר'ה, לא כוס בוז'ולה במסעדה צרפתית, אפילו לא כדור נגד כאבים שלא ניתן לי על ידי רופא. ההתנזרות הזאת, שרוב האנשים בחיי מודעים לה, היא תנאי שקיבלתי על עצמי כדי להישאר בחיים. כמו כל המשתמשים שבחרו בהחלמה, אני יודע שאני מכור לתמיד, שהמחלה שלי כרונית. לא ניתן להירפא ממנה, אבל ניתן לעצור לגמרי את התקדמותה. וכך, כל לגימה של וודקה, כל שורת קוקאין, כל בליעת אקסטזי – עלולה להחזיר אותי לחיים מנוולים של שעבוד. נכון להיום, זה סיכון שאני לא מוכן לקחת.
וזה סיכון מהלך אימים: סיכון לאבד את החיים שבניתי לעצמי בעשור של עבודה קשה, סיכון להיפרד משפיותי ולחזור להתקיים בגיהנום. כמו יהודי קפדן במצוות אני נזהר מלהימצא בסביבה עוינת, בורח מאנשים שעלולים לסכן את החלמתי. בכל ביקור אצל רופא השיניים אני מקדים ואומר שאסור לו לתת לי שום חומר נרקוטי. בפעמים הנדירות שאני מוצא את עצמי במועדון או במסיבה, ואנשים מתעקשים להזמין לי בירה, אני אומר שאני אלרגי (ישראלים נחושים במיוחד להסביר לך למה כוס אחת לא תזיק). וכשמישהו חוזר מהבר עם כוס שבה נוזל לא מזוהה שאמור להיות קולה או מי טוניק, אני מבקש ממנו לטעום קודם כדי לוודא שאף אחד לא טפטף לשם וודקה בטעות. אני עושה את כל זה כי אני לא מוכן לסבול יותר את הייאוש הנורא שמלווה התמכרות פעילה. אני עושה את זה כי אני לא רוצה לסיים את חיי כמו חברי הטוב.
הוא בחר לנסות, כמובן ללא הצלחה, לשלוט במחלתו, להכפיף אותה לצרכיו, ולפעמים נראה היה לו שהוא מצליח. הוא היה יכול להחזיק מעמד שלושה חודשים בלי, ואז ליפול חזרה. אבל הוא הבין היטב שהנפילות האלה, והייאוש שהן מביאות, הולכות ומתגברות והופכות יותר ויותר קשות מנשוא. בני הזוג המדהימים שנמשכו אליו עזבו אותו. הלילות היו ארוכים, מלאים באורחים מזדמנים שנתנו לו, וקיבלו ממנו, קצת מגע אנושי בתוך החידלון. זו התקופה שבה החל לדבר בגלוי על התאבדות.
אוהבים אותך דעתי כמכור אתה לא צריך לטעום כי אל תשכח פעם אחד יותר מדי ואלף פעם לא מספיק מדי אומר לך את זה באהבה .
רק אנחת כאב.בלי מילים ………
חזק!
גם אני לא מוכנה לסבול את הייאוש
הגדול שמלווה בצמידות – כל התמכרות – ובעיקר – התמכרות פעילה!
נרקיסית.