לא קל להמית אהבה, כמו שבעצמי כתבתי, אבל איכשהו הצלחתי. ריסקתי אותה בשיניים, בציפורניים, בכף רגלי היחפה. רסיסיה פצעו את עורי, אבל לא הפסקתי כי ידעתי שאני נלחמת על חיי.
התעלמתי מאמו כשאמרה לי שלום בחצר הבית, לא באתי לחתונתה של אחותו, סיננתי את שיחות הטלפון שהתקבלו מבית הסוהר והפסקתי לבוא לביקורים.
"אם הוא לא עושה גמילה ומעדיף את הסמים על פני התייחדויות וביקורים פתוחים, למה שאתאמץ בשבילו?" שיננתי לעצמי.
הכרחתי את עצמי לצאת עם אחרים כדרך לסגור את הדלת הזו מאחורי.
תוך כדי תהליך ההתנתקות סבלתי מתסמיני גמילה: דיכאון, ריקנות, פחד. מחפשת לשווא אהבה ונופלת לתוך מערכות יחסים קשות. אחת, שתיים, שלוש…
לאחר הניסיון השלישי עם עוד גבר שלא מסוגל להתחייב למערכת יחסים זוגית, החלטתי שאני צריכה לחתוך מהכול וטסתי להודו. לבד. משאירה מאחורי ילדים, עבודה ששנאתי, חובות וחשבונות לתשלום.
לא עניין אותי כלום. רציתי רק להיות לבד, הכי לבד שאפשר ולהרוג את המפלצת. זו שמעוללת לי רע תמיד ואין לה שם, שדמותה כדמותי, ומה שמפריד בינינו היא רק העובדה שהמפלצת חיה בחושך ואילו אני באור. חיה, או שלפחות כך נדמה לי. מפלצת ההתמכרות. כבר הבנתי אז, אם גם לא לגמרי, שאני מכורה לכאב ולהרס עצמי. ברור שפחדתי, אז מה, כבר לא יכולתי ליפול נמוך יותר מזה?
בהודו היה טוב, היה רע, ובעיקר משחרר. ראיתי, חוויתי, ניהלתי רומן וגם כמעט נרצחתי, אבל רק כמעט. גם מזה הצלחתי להיחלץ, אולי בעזרת הנשמה התשיעית והאחרונה שלי והמשכתי בטיול כרגיל. כעבור חודשיים חזרתי לארץ וכעבור שבעה חודשים נוספים הכרתי את מי שכיום הוא בעלי. המכור שהיה שלי, שיצא בינתיים מהכלא, ניסה ליצור קשר בכל דרך אפשרית, אבל זה לא עזר לו. חסמתי, ניתקתי, הוצאתי צו הרחקה.
אז מה בעצם אני רוצה להגיד בכל זה?
לא מדובר בסיפור גבורה, אלא בחיי, שאני נחושה בכל מאודי שיהיו טובים יותר. אם גם לא תמיד מצליח לי. גם לבעלי לא חסרות בעיות: הוא הלום קרב, על כל המשתמע מכך. סיוטים בלילות, התקפי זעם חדשות לבקרים, רגישות יתר. אבל הוא מודע מאוד לעצמו, מפרנס והחשוב מכל, הוא באמת אוהב אותי. החיים אתו לא פשוטים, אבל יש אהבה וקסם ושיתוף פעולה ובקרוב מאוד מאוד, עוד כמה ימים, ניסע להודו לירח הדבש.
אני כל כך מתרגשת, שפשוט נגמרות לי המילים.
מסקנות חותכות אין לי. מכיוון שאני מכורה ואני כבר מודה בכך בפה מלא, מדובר במלחמה יומיומית על השפיות. לא להישאב אל הדיכאון, לצמוח, להאמין בעצמי ובאלוהים שיעשה את העבודה בדרכו, ולהתמקד בעשייה. הכול כדי שלא אשקע במרה שחורה. בדרך כלל זה עובד ולפעמים לא כל כך:
לפעמים, כשבעלי מתכנס בתוך עצמו או שהוא באחד מהתקפי הזעם האלה, כעס על העולם שתמיד יפרוץ ממנו החוצה שוב ושוב, אני יודעת, כי ככה זה כשאתה חי עם פוסט טראומה. נדמה לי שהקרקעית כל כך קרובה, שאני כמעט ונוגעת בה. והיא שואבת אותי ואת כל כוחותיי, ושוב בכי, ושוב תהומות. אבל כעבור איזה זמן, לפעמים רגע ולפעמים כמה שעות, אני נחלצת משם, מעצמי, ושוב שמיים.
ככה זה כשאת מכורה לסבל, אף פעם אי אפשר לנוח לתמיד. תמיד סבלו של האחר מוציא ממך החוצה את הכאב הזה שלך, שהחל בילדות מחורבנת והוא נמשך עד היום, למרות הניסיונות שלך להדחיק, לרמוס אותו, להתעלם. אך לאט לאט הוא מתגמד. אני לומדת להסתכל לו בעיניים ולהפסיק לפחד מפניו, מפני עצמי, מפני העולם.
אה, כן. ואת העיתונאות עזבתי, לטובת עבודה עם בני נוער בסיכון. בגלל, או בזכות המכור שאהבתי. שהיה נער בסיכון בעצמו וכיום הוא בכלא, שוב, בפעם המי יודע כמה.
אני מאחלת לו החלמה.
עוד מאיילת:
הוא ואני בטנגו מטורף (1)
הוא ואני בטנגו מטורף (2)
חרדות ופחדים כל יום ביומו
מכתב לגבר שלא היה שם בשבילי
זוגיות חד צדדית