מזה זמן רב, מאז שניתקתי את עצמי מקבוצות התמיכה של אלכוהוליסטים אנונימיים, אני מוצא את כל התירוצים למה אני לא רוצה לחזור. תירוצים שהשורש שלהם הוא הפחד.
לפני כשנה מת אחד מחברי, תוצאה של השתיה האובססיבית שלו. זה מפחיד אותי כי אני לא רוצה למות משתייה ובחשיבה שלי אני לא באמת שתיין ברמות כאלה אבל אני יודע שפשוט צריך להפסיק לשתות ולו רק כי המשפחה שלי רוצה.
זה מה שאני אומר לעצמי בזמן אחרון וזה מפחיד אותי.
אני בקונפליקט עם האלכוהוליזם שלי מהיום שבו קמתי והודעתי לעולם שיש לי בעיה. מאז, הקטנתי באופן משמעותי השתייה שלי, אבל בשום אופן לא עצרתי אותה ב- 100%.
אני יודע שאני צריך להפסיק, אני יודע שאני "אמור" להפסיק. אני יודע שאני עלול לאכזב הרבה אנשים בחיי ובכל זאת אני ממשיך לשתות, רק ברמה מופחתת ומשקיע המון אנרגיה כדי להסתיר את זה.
האהבה שלי לאלכוהול מפחידה אותי. הנכונות שלי לקחת על עצמי כל כך הרבה סיכונים רק כדי שאוכל להמשיך ולשתות מפחידה אותי. אז עכשיו אני שותה לבד “שלא יראו” זה די מבאס לשתות לבד, תחושת האשם, הפרנויה והבושה מונעים את ההנאה מהאלכוהול. אני כבר מבין שאני חולה וזה לא כיף.
לפעמים אני מפנטז על בריחה למקום שבו אף אחד לא מכיר אותי ואת ההיסטוריה שלי עם האלכוהול, מקום שבו אוכל לשתות שוב מבחינה חברתית.
בחודשים האחרונים אני קורא ספרים על אלכוהוליזם, מחפש באינטרנט כל שביב מידע, כאילו אם אלמד יותר על מחלתי אוכל גם למצוא את התרופה לה מבלי שאצטרך להיעזר באיש. למרות שכבר קבלתי לכאורה את העובדה שאני אלכוהוליסט ואני אפילו לא מתבייש להגיד את זה לרוב האנשים. יחד עם זה אני עדיין מתנגד לריפוי עצמי.
חלק ממני נמצא במערכת יחסים הדוקה ואוהבת עם האלכוהול, החלק שזקוק לבריחה, להפוגה מלחצי החיים האלה. החלק האחר ממש שונא את האלכוהול, את הכח שיש לו עלי ואת ההשפעה ההרסנית של השתיה על חיי וחיי משפחתי. הדבר היחיד שמכבה את המוח שלי ומנטרל את כוחות המשיכה והדחיה הם גלולות נגד חרדה וכמובן את אלה שמאפשרות לי שינה אולטימטיבית נטולת חלומות.
עדיין מנסה לעכל את המחשבה שיש לי דרך ארוכה ללכת במסע הזה. אצטרך להפסיק לשתות ב- 100% ולהשתתף באופן קבוע בקבוצות AA – זה באמת בלתי נמנע, אבל אני עובד על דחיית ההשתתפות הפעילה שלי בזה אבל כרגע אני ממש לא רוצה ללכת.
יש בי התנגדות להיבטים הטכסיים, לתחושה של "דת מאורגנת", לחשיבה הקבוצתית שאני בז לה. נדמה לי שאאבד שם את הייחודיות שלי, את האישיות שלי. לא רוצה להיות "כמו כולם", לא רוצה להיות "קבוצתי". רוצה לשאול שאלות ולקבל תשובות מיד, כאן ועכשיו. לא רוצה להמשיך ולבוא כי מה יצא לי מזה?
אני די בטוח לגבי כמה דברים: אני אלכוהוליסט. אני זקוק ליותר תמיכה ועזרה מאחרים כדי להשתפר. אני באמת חולה בראש שלי ואני לא יודע איך לעשות את זה בעצמי. כל מה שחשבתי שהוא נכון התגלה ככלום.
בקבוצות AA אומרים לי שזה בדיוק לאנשים כמוני. הם אמרו לי "צריך להמשיך ולבוא" שוב ושוב. החיבוקים האלה גורמים לי לאי נוחות ואני פשוט ניסיתי לחמוק מהדלת האחורית. ולמה המשפטים האלה מעצבנים אותי כל כך?, כי אני יודע שהם נכונים. אולי אני לא רוצה להצטרף לקבוצת האנשים הדוחים והמאושרים האלה שמצליחים להחלים מהתמכרותם, אלה שבגללם אני צריך לדבר על הפחדים שלי, על הכאב שלי. אני חושש להיות אחד מהם אך משווע להיות כמותם. אני יודע בתוך מעמקי הכנות שלי כי לשם אני שייך, זו קבוצת ההשתייכות שלי, אלה החלשים שנדרסו על ידי אותה המשאית שדרסה אותי.
יש בי חשש שדרך ההחלמה תכלה אותי ותיקח ממני את מי שאני ובמיוחד את החלקים שבי שאין ברצוני להפרד מהם. יש בי חשש שאם אהפוך את AA לתרופה החדשה שלי אולי לא אוכל יותר לפתח קשרים עם מי שאינו שייך לעולם המכורים ואולי לעולם לא אוכל להשתלב שוב בעולם נורמלי. לפעמים אני לא באמת מאמין שמגיע לי שיקרו לי דברים טובים, אולי זו הסיבה שאני מתנגד לחיים אבל אני יודע שאני צריך להכין לי תכנית חיים שונה כדי להשתפר ולהיות טוב יותר משאני היום.
ברור שצריך את קבוצת התמיכה, עצם ההכרה שההתמכרות השלילית שלך פוגעת בך ובסביבתך, הנך זקוק קודם כל להבין שאתה לא היחיד וישנה דרך להיגמל ובעזרת חברת מזדהים הדרך קלה יותר….
ממליץ בחום לקרוא ולהסתכל פנימה….
מקווים עבורך שתמצא את הדרך חזרה
אמן