בן זוגי הנוכחי דווקא אוהב אותי, בכך איני מפקפקת. אבל זה לא בדיוק עוזר לי. בכל הזמן שהוא נמצא במעצר וגם חודש לפני, בשיא השימוש כשדפק בסטים ולא ראה בעיניים, לא נגעתי בו אפילו באצבע ועל סקס אין בכלל מה לדבר.
עוד מעט יהיו התייחדויות: זיונים של פעם בחודש בסוויטה א~לה~שב"ס. כבר לא אכפת לי, אפילו בתא המעצר הייתי מוכנה לשבת ביחד איתו, רק שאגע בו כבר. ומאידך, מחשבה שמפציעה במיוחד בימי שישי בשעות הערב: למה לי? אני לא הסנפתי סמים, שעבורם הייתי מוכנה לפרוץ לדירות ולגנוב מבן הזוג, כמו שהוא עשה לי. מה לי ולחרא הזה. למה שלא אמצא גבר שיהיה נוכח בחיי. לידי. במרחק נגיעה. שלא לדבר על צרכי הגוף שאינם באים על סיפוקם.
חרא או לא, אני מתייצבת לביקורים בניצן כמו שעון וכשאני רואה אותו, שום מחשבה. אוהבת ודי. מוכנה לספוג בשביל חצי שעת ביקור של מאחורי הזכוכית את הגועל של החיפוש, הסרת הנעליים והכנסתן למסוע השיקוף פלוס וויכוחים עם אנשי שב"ס. שהאדיבות והחמלה אינן בדיוק לנגד עיניהם.
עכשיו שהוא בלי סמים, אני גם מגלה שבכול זאת הוא שקוע בעצמו. אז נכון, קשה לחיות בבית הסוהר ואי אפשר לכעוס עליו אבל אני כבר על הקצה. ההסתחבקויות שלו עם כל מיני דגי רקק אולי חיוניות בבית הסוהר, אבל לא החלפות הטלפונים והשיחות בנוסח 'מה שלומך אח שלי, תבוא לרימונים אני יחכה לך שם' לא עושות לי את זה. בסופו של דבר אף אחד לא מחכה לו בשומקום מלבד בסיבוב. לא בטוח עדיין שהוא יודע שאין חברים במחוזות ההם. נראה לי תמיד שאיפשהו בתוך תוכו, הוא מאמין שכן.
ברגע שהפסקתי להיות אימא תרזה, התחילו לצוץ השאלות יותר ויותר: האם כל זה מתאים לי בכלל? מי צריך לשמוע על בתי סוהר כל הזמן? מה אני מעוללת לי?
כבר אין לי הקרבה עצמית להתנחם בה. די החלמתי מהתלות השיתופית שלי. התחלתי לישון טוב בלילות והסרתי מעצמי את האחריות עליו. מסניף או לא מסניף, מסתחבק או לא, יש חיים בחוץ.
אבל הצרה היא שכבר שכחתי איך לחיות. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאתי לטיול בשבת, למשל. או נסעתי לחו"ל. אני מחליטה להתחיל.
עכשיו זה ברור: או שגם הוא יעלה על הדרך, בכל המובנים והמישורים, או שאחתוך. חד. הוא כבר נשפט ובעוד שבוע עובר מבית המעצר לבית הסוהר ויצטרך לפרוע את החשבון. גם ביחס אלי.
כשרצה להתחתן איתי בבית המעצר, כמעט הסכמתי. אבל בלמתי את העניין ברגע האחרון, כי קלטתי שאני מתפתלת ולא מתאים לי. אמרתי לו שאיני מוכנה שיקנה לי טבעת מכספי אסירים אחרים שיתרמו לו לצורך העניין. שאני לא רוצה קיצורי דרך. עכשיו נראה אותו מתאמץ ורוכש אותה בזיעת אפיו. נראה אותו יוצא מהבועה של הנרקיס.
עוד מאיילת:
הוא ואני בטנגו מטורף (1)
הוא ואני בטנגו מטורף (2)
חרדות ופחדים כל יום ביומו
מכתב לגבר שלא היה שם בשבילי
פרק הסיום
ריגשת
כתוב יפה ומרגש