החוק הראשון נגד הסמים בארה"ב היה חוק מקומי בסן פרנסיסקו שעבר בשנת 1875. חוק זה הוציא את עישון האופיום והופנה כנגד האזרחים הסינים שהביאו עימם בהגירה את תרבות עישון האופיום שהיתה חוקית לגמרי בארץ מוצאם. מבחינת האמריקאים עישון אופיום היה מנהג סיני מוזר ולא יותר עד שהפחד מפני הזרים ומנהגיהם הוליד את האמונה כי גברים סיניים היו מפתים נשים לבנות לעישון אופיום ולקיום יחסי מין במאורות סמים.
בשנת 1909 הקונגרס הפך את עישון האופיום לעבירה פדרלית ובתוך כך חיזקה את הגזענות אל מול האזרחים הסינים. האיסור הוליד שיטה של תמציות אופיאטים להזרקה שהיו דווקא פופולאריים בקרב האוכלוסיה הלבנה.
גם תקנות הקוקאין הופעלו מתוך דעות קדומות גזעניות. השימוש בקוקאין היה מקושר ישירות עם השחורים בדיוק כמו ששימוש באופיום יוחס בלעדית לסינים. כתבות בעיתונים נשאו כותרות טעונות מסרים גזעניים אשר קישרו את הקוקאין עם התנהגות אלימה ואנטי חברתית בקרב אוכלוסיית השחורים.
מאמר שפורסם בניו יורק טיימס בשנת 1914 הכריז: "הכושים המכורים לקוקאין הם אימת הדרום החדשה, הרחת קוקאין מביאה לרצח, אונס ואי שפיות גוברת בקרב השחורים בני המעמד הנמוך".
מאמר דייג'סט ספרותי מאותה שנה טען כי "רוב הפגיעה בנשים בדרום היא תוצאה ישירה של המוח הכושי מוטרף הקוקאין".
גם לאיסור המריחואנה יש יסודות גזעניים והפעם מדובר במכסיקנים. בדיוק כמו שהקוקאין היה קשור לאלימות שחורה והתנהגות לא רציונלית, כך גם המריחואנה שנפוצה בעיקר בעיירות הגבול הדרום המערביות. בשנות העשרים המוקדמות של המאה הקודמת עישון המריחואנה נתפס כגורם להפקרות מכסיקנית, עד כדי כך שמפקד משטרת טקסס הגדיר זאת כך:
"מכסיקני תחת השפעת מריחואנה הופך אלים מאוד, במיוחד כאשר הוא כועס ואף יתקוף קצין משטרה גם אם הקצין חמוש בנשק חם. נראה שהם לא פוחדים בהשפעת הסם ויש להם כח עצום תחת השפעתו של עשב זה. צריך כמה שוטרים כדי לטפל באדם אחד בזמן שבנסיבות רגילות מספיק שוטר אחד שיכול לטפל בו בקלות ".
בשנת 1980 הועלתה טענה על ידי הקואליציה האמריקנית (קבוצה נגד מהגרים) כי מריחואנה היא הסם הערמומי ביותר והיא תוצר לוואי ישיר של הגירה מכסיקנית בלתי מוגבלת.
במאמר על "הנשורת הגזענית של חוקי הסמים" טוענת קתלין ר סנדי כי הקיפוח הגזעני טמון במלחמה בסמים של ארה"ב.
בשנת 2003 דווח כי אמריקאים שחורים אז היוו כ- 12 אחוז מאוכלוסיית ארה"ב ו-13 אחוזים מכלל המשתמשים בסמים. עם זאת, הם היוו 33 אחוז מכלל המעצרים הקשורים לסמים, 62 אחוז של הרשעות הקשורים לסמים ו-70 אחוז ממאסרים הקשורים לסמים.
הדיכוי של המדינה בכל הקשור לסמים והחמרת העונשים על שימוש בלתי חוקי, יבוא והפצה, ראשיתו במינויו של הארי אנסלינגר בשנת 1930 כנציב החדש של הלשכה לאיסור על תרופות וסמים מסוכנים.
הוא החל בקמפיין תקשורתי כדי לסווג את המריחואנה כתרופה מסוכנת. לדוגמה, הוא כתב מאמר גדול תחת כותרת "מריחואנה, רוצחו של הנוער". המאמר היה מלא בהאשמות וטענות על כך שמריחואנה מעודדת רצח, התאבדות וטירוף. הקמפיין של אנסלינגר הפך להצלחה מסחררת. לפני שנכנס לתפקידו היו רק ארבע מדינות שחוקקו איסורים על שימוש רפואי במריחואנה – קליפורניה (1915), טקסס (1919), לואיזיאנה (1924) וניו יורק (1927). אך עד שנת 1937 היו כבר 46 מתוך 48 המדינות בארה"ב שאסרו את שימוש במריחואנה.
מאז הקונגרס חוקק מבול של חוקים מקיפים נגד סמים עם עונשים מחמירים. לדוגמא, כיום ניתן להטיל עונש מאסר עולם על הפצת ק"ג אחד של הרואין, 40 שנות מאסר על מכירה או הפצה של 100 גרם.
עם כל אלה לא שכח התיאבון לסמים ומאז שהנשיא ניקסון הקים את סוכנות אכיפת הסמים בשנת 1972 גדלה הסוכנות לצוות של כ-10,000 עובדים עם תקציב של 2 מיליארד דולר.
על פי נתוני סקר משקי הבית הלאומי האמריקאי משנת 2010 על שימוש בסמים ובריאות, כמעט 120,000,000 אמריקאים בני 12 ומעלה המהווים בערך 47 אחוז מהאוכלוסייה, דיווחו על שימוש בסמים לפחות פעם אחת בחייהם. 15 אחוז הודו בשימוש בלתי חוקי בתרופות במהלך השנה הקודמת ו-9 אחוז (בערך 23 מיליון) עשו זאת בחודש הקודם. הניו יורק טיימס דיווח לאחרונה כי אחד מכל 15 תלמידי תיכון מעשן מריחואנה על בסיס יומיומי.
כשזה מגיע לגזר דין, האשם העיקרי הוא סמים. כמחצית מכ 220.000 אסירים בבתי הסוהר הפדרליים נמצאים שם כתוצאה מפעילות הקשורה בסמים ומשמעות הדבר הוא שככל הנראה מחצית מ-6.8 מיליארד דולר מתקציב לשכת בתי הסוהר נאכלה על ידי כליאתם של משתמשי הסמים ואלה שפעילותם הפלילית הינה סביב סמים. והעלות הכוללת למדינה כדי לשמור אותם בכלא עולה מיליארדי דולרים בשנה.