כניעה היא פתח לתקווה

הקשר לעולם שמחוץ לראשו השתקף בעדשות עיניו העכורות ככל שניתן היה להעזר בשקיפותן לאור כמויות הסם שזרמו בדמו.
כל מה שחדר פנימה על פי כמות האור באותה עת היה למעשה כל כמות המידע לו היה זקוק על מנת לשקוע אל שגרת היום, היום שלא שונה היה מיום האתמול.
משזיהה את הסביבה המיידית, הסיווג הראשוני נעשה באופן כמעט אוטומטי. חיים בשתי הקצוות, חושך או אור, ידיד או אויב, שחור או לבן וכל מה שבאמצע קיים רק בתיאוריה.

טוב היה לו, כשיכול היה להחליט במהירות את שעליו לעשות או לומר ללא ספיקות או היסוסים. רע היה לו כשמוצא עצמו מהסס ומתקשה לקבל החלטה כלשהי. מתכנס בתוך עצמו, עושה שוב את כל הדרך הארוכה את תוך נשמתו והסבל מטריד את מנוחתו. וזה בדיוק הזמן למנת הסם שתכבה את השריפה שמבעירה את נשמתו, כמה שאיפות מעל נייר הכסף מלוא ריאותיו והעולם שמחוצה לו מתפוגג ונעלם.

מכור הוא אל האור שמאיר את העולם שמסביבו, משאיר אותו בתוך החשיכה המבורכת, המגוננת כשהוא צופה אל העולם המואר שמחוצה לו. כמו הקהל בהצגת התיאטרון השרוי באפילה וצופה אל הפעילות שעל הבמה המוארת אשר נושאת עליה את כל ההתרחשויות. קהל פסיבי, שחקנים אקטיביים והוא, משול לקהל הצופה ואינו נוטל חלק בכל המתרחש סביבו בשטח המואר. הוא נשאר בחושך והוא יודע כי הוציא עצמו מחברתם של אלו הנוטלים חלק פעיל בהוויות העולם הזה ואין הוא שותף למהלכי החיים הסובבים אותו.

פעם היה משתתף אקטיבי ואילו עתה הוא משתמש פסיבי. איך קרה דבר שכזה? מתי ובאיזה חלק של הדרך איבד את השליטה על מהלך חייו ומסר את רצונותיו, נשמתו ושאר רוחו כעבד נרצע בידי מלאכי הרשע, אדוני הסמים.

לאחרונה חש כיצד הוא מאבד שליטה על מהלכי חייו, מה שנראה בתחילה כמניפולציה טבעית על הסביבה, הפך למלכודת מוות מבפנים והכאב גדל והולך ומתעצם מיום ליום.
הוא כבר יודע כי הוא עושה שקר בנפשו, משקר בעיקר לעצמו ועושה זאת גם עם הסביבה המיידית. הוא אינו מסוגל להישיר מבט אל הקרובים אליו ואינו יכול לחזות בסבלם המתמשך וברור בעליל כי הוא הגורם הישיר, היחיד והבלעדי לסבלם של אלו האוהבים אותו עדיין.
כאשר צף ועולה הקושי וההתמודדות בלתי אפשרית הוא מכיר רק דרך אחת לכבות את השריפה בנשמתו והדרך היא עוד ועוד סם שיכסה כיציקת בטון זמנית את סף פריצת הכאב אל התודעה וידחיקו לזמן נוסף ולו גם הקצר ביותר וכך ישאר במצב שבו הוא אדיש לסובב אותו ואינו נאלץ להתמודד עם תוצאות מעשיו.

במעגל הקסמים הזה נותר לו רק לחכות לסדק שדרכו תחלחל ההארה אל התודעה כי ככל שיגדיל את כמות הסם ואת תכיפות השימוש בו כן תגדל הבעירה ותדרוש לעצמה כמויות הולכות וגדלות מן הסם.

יש וחולפת בו המחשבה כי מוטב שיחדל מלהתקיים בכלל, מחשבות אובדניות שתכליתן מחווה של רצון טוב כלפי אלו הפגועים ממנו. אבל זו אינה יותר מזעקה אילמת לעזרה, הוא לעולם לא ינקוט מרצון בצעד שכזה כי ממילא רצונו אינו שייך לו יותר, עוז רוחו נטש אותו זה מכבר. ויחד עם זאת הוא יודע כי יכולת העמידה שלו מוטלת בספק לאור אירועי העבר, נסיונות הגמילה האינסופיים והשקרים שסיפר לעצמו והיה מספיק חולה בכדי להאמין להם.

בימים שבהם התעורר אל מחסור בסם, לא יכול היה לפקוח עין כדי לספוג את כמות האור הדרושה לו בכדי להפסיק את הפיהוקים המתמשכים והדמעות הנלוות אליהם, כל גופו צמרמורת וקור בעצמותיו ללא כל קשר למזג האויר. חולה היה, חולה במחלת ההתמכרות. אם כל המחלות והנוראה מכולן. משול היה לאותו אדם סובל אשר מוכן היה למכור את שאריות נשמתו לשטן במחירי סוף עונה ובלבד שלא יחוש את הכאב, את הבערה המכלה כל חלקה טובה ובלבד שבאותו המחיר יקבל גם את היכולת להבחין בין חושך לאור ובלבד שלא ימעד אל תוך החור השחור המאיים ובלבד שלא יגיע אל התחתית המאיימת במהלך אותה נפילה אינסופית ושלא כבמקרה הידוע של עליסה, אין ארץ פלאות מחכה לו בתחתית הבור אלא כאב שאינו מרפה ופגיעה מתמדת בכל אלו הסובבים אותו. דווקא אלה שאוהבים אותו ללא תנאי.

הוא יודע עתה כי איבד את השליטה על מחלתו ועל רצונו להלחם בה. אבל איך למען השם מגיעים למצב הבלתי נמנע של הודאה וכניעה מוחלטת? איך יגיע אל כח גדול ממנו וגדול ממחלתו על מנת שיוכל להתוודות בפניו? אל פני מי ירד על ברכיו בבקשת עזרה?.
נראה כי רק עתה הגיע אל אותה תחתית קשה אשר ממנה ישנה דרך אחת בלבד והיא כלפי מעלה. הרכבת הזאת הגיעה אל התחנה האחרונה. כאן הוא צריך לרדת.

ואולי מנקודה זו מתחתית הבור תמצא הדרך למעלה, שכן למטה הוא נוגע בתחתית המוצקה וברור כי מכאן הדרך הינה רק כלפי מעלה או שיבשו עצמותיו בתחתית הבור.