האם לגליזציה של מריחואנה תוביל לעוד מתמכרים?

הכתובת על הקיר אומרת שיותר ויותר מדינות הולכות להכשיר את החשיש בדרכים שונות והנגישות לסם הופכת קלה יותר. לנוכח מציאות זו, מתעוררות שתי שאלות חשובות: האם השימוש בקנביס יעלה בשיעור ניכר?, האם שיעורי התמכרות לקנביס ולסמים בכלל יעלו כתוצאה מכך?
התשובה לשניהם היא כנראה לא.

האם מריחואנה ממכרת?
עוד לפני שאנחנו מגיעים לשאלה של עלייה אפשרית בשיעורי ההתמכרות, ישנם הרבה אנשים שיתנגדו כי הם לא חושבים שמריחואנה היא סם ממכר.
מכיוון שהסימפטומים בהפסקת השימוש מתונים במקצת בהשוואה לסמים אחרים, אנשים לעתים קרובות מאמינים שהמריחואנה אינה ממכרת. אחרי הכל, ידוע כי מי שמפסיק, בדרך כלל חווה סימנים פיזיולוגיים של נסיגה – דופק, עצבנות וכמיהה. תסמינים אלה הם הרבה פחות ברורים או חזקים מאשר אצל מכורים להרואין, אלכוהול, משככי כאבים, או תרופות הרגעה.

רק משום שסימני הגמילה (הפסקת השימוש) בקנביס הם יחסית קלים, זה לא אומר שהסם אינו ממכר.
להיות מכור זה לאו דווקא מההיבט הפיזי של תלות לחומר מסויים. הגדרת התמכרות מתייחסת להתנהגות מסויימת. בדרך כלל להתנהגות הכפייתית של שימוש לרעה החוזר ונשנה. התנהגויות אלה יוצאות משליטה ועשויות להסלים בעוצמתם. מכורים בהחלמה יודעים היטב כי לא משנה במה או באיזה סם משתמשים אלא בדרך החיים שמתלווה לשימוש.

ניתן לחשוב על זה כך: מי שלוקח תרופות לשיכוך כאבים מסיבות בריאותיות לגיטימיות, אינו מכור. גם אם הוא תלוי מבחינה פיזיולוגית בתרופות אלה. אלא אם כן יתלווה לתלות זו גורם נוסף. בעיות בחייו ובהתנהגותו של אותו האדם, שאינן עומדות בהגדרה הקלינית של התמכרות. אם התרופה שולטת בקיום היומיומי שלו, גורמת לו להתנהגויות מסוכנות כדי להשיג את התרופה, או מונעת ממנו לעמוד בהתחייבויותיו, אזי בהחלט יש לו בעיית התמכרות.

יש לזכור כי לכל תרופה, גם אם היא תרופה מצילת חיים. קיימות תופעות לוואי והקנביס אינו חף מכך. ידוע על מקרים בהם השימוש במריחואנה היווה טריגר למחלת נפש רדומה. אלה הם חלק מתופעות לוואי שחלקן ידועות פחות וחלקן יותר, אך זהו נושא לדיון אחר.

מחקרים מחזקים את ההערכה כי כ- 9% ממשתמשי המריחואנה הופכים למכורים (מפתחים תלות נפשית). מספר זה הוא פחות ממספר מעשני הטבק (32%) או משתמשי האלכוהול (כ 10-15%) שהפכו תלויים בחומרים אלה.
לעומת זאת, ככל שגיל תחילת השימוש במריחואנה נמוך יותרה, הסבירות לפתח תלות בשלב מאוחר, גבוהה יותר. מי שהתחיל להשתמש במריחואנה בגיל ההתבגרות נוטה יותר להתמכר למריחואנה ולחוות תסמיני גמילה בעת הפסקת השימוש. בנוסף הם חשופים יותר לבעיות נפשיות כגון חרדה ודכאון. הסיבה לכך היא שהמוח שלנו ממשיך להתפתח עד אמצע או סוף העשור השלישי לחיינו.

האם לגליזציה תעלה את שיעור ההתמכרות?
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה המשמעות של לגליזציה? נכון שזמינות הסם תעלה ויש חשש כי נגישות גבוהה תתרום להכנסתם למעגל השימוש של אלה שנמנעו עד עתה. אם מטעמי שמירת חוק או סטיגמה חברתית. אך האם העובדה שהחשיש יהיה חוקי אומרת כי שיעורי ההתמכרות הולכים להמריא? – כנראה שלא.

למרות החששות הלגיטימיים, עד כה אין נתונים משכנעים לכך שהשימוש בסמים גדל במדינת קולורדו שבה החשיש הוא חוקי. למרות שמדובר בתקופה קצרה מכדי לבחון את הדבר לעומק, אין נתונים חד משמעיים על עליה במספר המשתמשים.

כדאי לחזור לפורטוגל לפני למעלה מעשור. כאשר בשנת 2001 נכנסה מדיניות דה-קרימינליזציה של משתמשי הסמים. הפסיקו לשפוט משתמשי ומחזיקי סמים בבתי משפט. תחת זאת הוצעה גישה של טיפול וגמילה. עשר שנים אחרי, השימוש בסמים בפורטוגל נחתך בחצי במיוחד בקרב בני הנוער.

עבדכם הנאמן סבר במשך שנים כי התרה חוקית לשימוש בסמים הינה בבחינת יהרג ובל יעבור. אלא שלאורך השנים, מתברר כי אין כל שינוי במגמת הנכנסים והיוצאים ממעגל הסמים. כנראה שלחוק אין השפעה כזאת או אחרת על רצונו של מישהו להתמסטל. ראינו את זה בשנות העשרים של המאה הקודמת (תקופת היובש) ואנו רואים מגמה של שינוי בהלך הרוח העולמי. יתכן ונבחנו על העץ הלא נכון, ואולי העתיד טמון בגישה של חינוך לערכים ונטילת אחריות על חיינו.

ההתרה בחוק אינה מעידה כי שימוש לרעה בסמים הוא טוב לאזרח. אבל מדיניות של דה-קרימינליזציה או לגליזציה של שימוש בסמים הגיונית משום שהיא מפחיתה פשע כמעט מייד, משחררת את המשטרה לעניינים רציניים יותר וסביר להניח כי לא תוביל לשיעורים גבוהים יותר של שימוש.