קונפליקטים וסמים כמעט באופן בלתי נמנע הולכים יד ביד. הרוב המכריע של ייצור קוקאין ואופיום נמצא במדינות הנמצאות במצב מלחמה אזורית או שבטית פנימית לאורך דורות.
צריך לייחס זאת לשני גורמים עיקריים: ייצור הסמים מספק רווחים שמממנים מלחמות, ואזורי סכסוך לא ממש כפופים לתבניות אכיפת חוק על פי נורמות בינלאומיות.
במבט ראשון לא ניתן לראות את הקשר ההדוק בין השניים, אבל ככל שמעמיקים ניתן לראות את תבנית מעגל הקסמים הלוכדת בתוכה את המדינה והפיתוח החברתי-כלכלי.
העדר פיתוח והעוני מתדלקים ומניעים סכסוכים פנימיים, מה שמניע רבים לעבור לתעשיית הסמים שדרכה ניתן להתפרנס. דבר זה מייצר קרטלים וארגונים שמתדלקים את הסכסוך שגורם להעדר פיתוח ועוני. והנה לכם מעגל שקשה מאד לשבור אותו.
בעיה זו בולטת במיוחד ביום השנה ה-50 לאמנת האו"ם שהכריזה מלחמה עולמית בסמים. סוכנות האו"ם הממונה על הביצוע והפיקוח היא משרד האו"ם לסמים והפשע (UNODC), אשר לעתים קרובות רואה את בעיות הסמים רק כשזה נוגע לחוק וסדר וביטחון. למרות היותו של המשרד חלק מהמערכת של האו"ם, ההתייחסות שלו להשלכות של פיתוח כלכלי-חברתי אינה קיימת.
דבר זה חייב להשתנות. הכרחי כי UNODC והצדדים לאמנת האו"ם, יתוודעו לקשרים שבין פיתוח, סכסוך וייצור סמים. קשרים אלה נראים לא רק באפריקה או המזרח התיכון, אלא גם במקומות כמו בורמה, הבלקן, דרום אמריקה ותת-היבשת ההודית.
חוסר יציבות הנובע מפיתוח כלכלי-חברתי ירוד ובלתי שוויוני, הוא זרז עיקרי לסכסוך אזרחי, הקונפליקט עצמו ממומן לעתים קרובות על ידי הסחר בסמים. ברוני סמים מנצלים את העניים ומאלצים אותם לעסוק בייצור הסמים, דבר שמשאיר אותם פגיעים יותר.
העולם ראה איך העוני נתן תנופה לגל של תסיסה אזרחית שסחף את צפון אפריקה והמזרח התיכון. גל זה יכול להפוך לצונאמי כאשר המדינות או הארגונים מעורבים בסחר בסמים. כאשר המרד שלהם ממומן בכספי סמים, הפיתוח המקומי ישאר במצב ירוד והכסף מעסקי הסמים יופנה למימון המלחמה שלהם. כך, הקרקע בשלה ליותר קונפליקטים בסגנון קולומביה מאשר למהפכות בסגנון האביב הערבי.
אם נביט על המצב באפגניסטן, נראה כי יש קשר אינטימי בין ייצור אופיום ויכולת הטליבאן לעסוק בסכסוך ארוך טווח. מחסור במחוז קנדהאר הפך את שדות הפרג לאחד משלושת הגידולים העליונים באפגניסטן, למרות ניסיונות חיסול ו"פיתוח חלופי". המציאות מראה כי שדות הפרג אינם עומדים להימחק כל עוד יש לחקלאים פרנסה בטוחה.
בבורמה, 70% ממשקי הבית נסמכים על הכנסות מאופיום כדי לספק למשפחותיהם מזון, מחסה, חינוך ובריאות. סוכנויות אכיפת הסמים ניסו לפעול למיגור האופיום בדרום מזרח אסיה במשך שנים, בטענה כי כלכלת הסמים יוצרת סביבה קשה לפיתוח חברתי-כלכלי. אלא שהמצב הוא הפוך. חוסר פיתוח חברתי-כלכלי דוחף בורמזים לייצר אופיום. שלא לדבר על כך שהממשלה והמורדים שניהם תלויים בסחר בסמים כדי לממן את מאבקם אחד את השני. וגם זו בעיה שלא תיעלם בן לילה.
העולם מתעורר בהדרגה למציאות שמוכיחה כי מדיניות המלחמה בסמים במתכונת הנוכחית נכשלה. זה לא רק שהמטרות המוצהרות שלה לא הושגו, אלא הנציחו את הקונפליקט, האלימות והעוני. אנחנו מתחילים להיות מודעים יותר לשלילת זכויותיהם של מאות מיליוני אנשים במדינות פחות מפותחות, ורואים את הזליגה החוצה לרחובות וקריאת התיגר על סמכות המדינה.
למרות שאנו מבינים כי המערכת שבורה, מעט מאד נעשה כדי לתקן אותה. הרשויות הבינלאומיות שתפקידן הוא להלחם בבעיית הסמים, אינן רואות את ההקשר שבין פיתוח כלכלי וחברתי להפחתת הנגע. תפקידם העיקרי אמור להתמקד בסיוע לשינוי הסביבה שבה כלכלת הסמים פורחת.
UNODC חייבת להיות מודעת יותר לתפקיד שהיא יכולה לשחק בשינוי התנאים שמניעים סחר ושימוש בסמים, במיוחד אם אנחנו רוצים לעמוד ביעדי הפיתוח של המילניום בשנת 2015.
שני כוחות, מצד אחד הרשויות לאכיפת חוקי הסמים וסוכנויות הפיתוח צריכים ללמוד לחיות ולעבוד יחד. השגת מטרות משותפות היא לעתים קרובות עבודה קשה, אבל זאת עבודה שצריכה להיעשות אם אנחנו באמת רוצים לשבור את מעגל הקסמים.