הכח שבחוסר אונים

תפילת השלווה מתחילה בבקשה לקבל את הדברים שאין ביכולתנו לשנות, האומץ לשנות את מה שביכולתנו לשנות, ואת התבונה להבחין ביניהם.

לכאורה, הבקשה היא לשלווה, אומץ ותבונה. שלווה אינה מושגת רק באמצעות בקשה, אומץ מקשר ליציאה לפעולה ותבונה היא דבר נרכש. מתברר כי הכל כרוך בעבודה קשה ואין ארוחות חינם.

כדאי לבחון את שלושת המרכיבים ה"נסתרים" שהם: קבלה, שינוי והבחנה. כי בלעדיהם אין שלווה, אומץ ותבונה.
הכרה בחוסר אונים היא בבסיסה כניעה. ניקח לדוגמא, אדם מזדקן שעדיין חש כי כוחו במותניו ומנסה להמשיך בחייו כתמיד, אלא שהיכולת הפיזית כבר אינה כפי שהיתה בצעירותו. מצד אחד, תחושה של יכולת ופוטנציה ומצד שני ביצוע כושל של דברים שבעברו עשה בקלות.
אוקסימורון מסוג זה מהווה מקור לתסכול גדול. ההקלה תגיע רק ביום שבו תהיה קבלה של המציאות, הווה אומר "איני יכול לעשות זאת יותר". אנשים מתבגרים עושים את השינוי ההדרגתי המתבקש כדי ליצור איזון בין המציאות לבין ההרגשה הפנימית. זו קבלה אבסולוטית של הדברים שאין ביכולתו לשנות.

כדי לסיים התמכרות פעילה, צריך להודות בכישלון להתמודד איתה. שימוש בסמים ואלכוהול הוא כניעה מתמשכת לדחף להשתמש, מכאן שזהו כח גדול יותר מהמשתמש. כאשר הדחף שמניע אותו חזק מיכולתו להתנגד, שם הוא חסר אונים.
ההתמודדות עם דחפים משולה למלחמה שבה האוייב עושה בנו שמות אך אנו מחליטים להלחם "עד הכדור האחרון" מכיוון שאנו רוצים לשמור על תחושת השליטה בגורלנו. אך שדה הקרב הזה אינו בשליטתנו וזו עובדה שיש לקבלה כצעד ראשון להחלמה.

דחפים מונעים מרגשות. כאב, כעס, קנאה וכו', הם שמכתיבים את מגוון התגובות שלנו, רובן הן מנגנון הגנה. היכולת שלא להגיב מתוך סערת רגשות הוא הכח שנובע מתוך ההכרה בחוסר האונים.
לקבל את מה שלא ניתן לשנות הוא בין היתר להכיל את הכאב והכעס מבלי לפעול עליהם וקבלת חוסר האונים מאפשרת לשחרר את האגרוף הקפוץ, כי כל עוד הנך אוחז בחוזקה את הכח ששולט בך, נגזר עליך להישאר איתו בחיבוק משתק. הכניעה לעומת זאת מאפשרת פתח לשינוי.

האומץ לשנות כרוך בהבנת האפשרות לכשלון. עתה משכוחנו מופנה כולו לצורך שינוי, נדרש לפעולות שלא תמיד יביאו עימן את התוצאות המצופות. אך האחריות שנקבל על עצמנו כוללת גם כשלונות בדרך והתבונה תגיע עם הנסיון.

איננו למדים דבר מהצלחות, אנו למדים מכשלונות. ועתה משוויתרנו על השליטה, יש לנו את הכח להכשל, להצליח ולהבין.