למען האמת, אין תשובה קלה. אבל ישנן דרכים להביא אותו קרוב לכניעה ולבקשת עזרה. האנשים הקרובים אל המכור נוטים לכרכר סביבו מתוך רצון כן ואמיתי לעזור, כי בסך הכל הם סובלים איתו את כל הדרך למטה ועלייה שלו על הדרך משולה להחלמה של כל בני המשפחה והקרובים אליו.
המכור כרגיל מחפש תמיד את הסיפוק המיידי וזה בא לידי ביטוי גם בתקופת ההחלמה הגופנית שלו, הוא מצפה לחיזוקים מהסביבה (דבר נכון לכשעצמו) אלא מה? הוא מקבל את המסרים הלא נכונים כאשר הסביבה נוטה לתת לו מהר מדי את כל מה שהוא מבקש כפרס על כך שהוא עושה את המאמץ להגמל מן השימוש בסם. אסור לשכוח כי מדובר בגמילה מן הסם אך לעולם הוא לא יפרד ממנו, הוא כן יכול להפרד מן הצרכים שהביאו אותו לשימוש, אבל לעולם ישאר מכור ואת זה אסור לשכוח. לכן, גם כאשר נגמל עדיין לא פטר עצמו מן הצורך לעשות למען ההחלמה וזה אומר תהליך של עבודה שכולל שינוי דרמטי של דפוסי חשיבה והתנהגות. כי אם לא יהיה תהליך גדילה מתמיד לא תהיה החלמה לעולם.
לא מגיע לו פרס על כך שהגיע אל דרך ההחלמה, עידוד כן, פרסים לא. תהליך הלמידה והצמיחה מחדש כבן אדם מחייב אותו להגיע אל הדברים שהוא חפץ בכוחות עצמו, לפחות למען חיזוק הדימוי וההערכה העצמית. קורה שרוצים לעזור לחבר או בן משפחה שנמצא בתוך שימוש או בתהליך שמקורו במעידה "חד פעמית" (אין חיה כזאת) – מה עושים? ובכן, אין תשובה חד משמעית ומלאה ל"מה עושים". אבל אפשר לדעת בבירור מה לא עושים. ורק אחר כך מה עושים עם מה שנשאר מתוך מגוון האפשרויות.
לעולם לא ניתן לעזור למכור משתמש אם אין בקשת עזרה מצידו (מה שלא מבטיח הצלחה). אבל הוא תנאי מוקדם לכל. במיוחד אמורים הדברים לגבי מכור נקי שרוצה לעזור, מה שעלול לקרות הוא הגררות של הנקי לתוך הקלחת של השימוש ולא להיפך. פשוט משום שהמחלה הזו חזקה משניהם.
גם הנורמטיבי (לרוב בן משפחה) אשר מנסה מתוך אהבה לעזור, ימצא עצמו שוקע בים המניפולציות של המכור ובחוסר אונים מוחלט, דבר שלא עוזר ואף הרסני.
הדבר הרצוי עם כל הכאב הכרוך בכך הוא לסגור את כל הדלתות ולהאטם לחלוטין ל"צרכיו"הגוברים והולכים ופשוט לתמרן אותו אל מול קיר ממול ורצפה מתחת כך שלא תוותר לו הברירה והדרך היחידה תהיה רק כלפי מעלה. כאן טמון הקושי המרכזי, כי איך אתה "מפנה עורף" לזה שאתה אוהב? איך תסגור אמא את הדלת בפני בנה שבא בדמעות שליש? איך תשליך אשה את בעלה אבי ילדיה? קשה, קשה מאד וכרוך בגיוס כל כוחות הנפש. אבל זו הדרך היחידה שיכולה להביא תוצאה כל שאר הדרכים מובילות בבירור אל אותו המקום. ובדיוק מן המקום הזה רצינו להוציא אותם מלכתחילה. זה אחד מאותם מקרים שבהם יש לפעול רציונלי ולא על פי הרגש עם אדם שאוהבים.
אבל שוב, איך אנחנו יכולים לדעת שזה באמת יקרה? ומתי? לעיתים אני רואה נרקומנים בגילאים מבוגרים מאוד שנגמלים, ואז כבר מאוחר, הם אנשים מאוד בודדים, המשפחה לא מאמינה להם, האישה, אף אחד, האם צריך להפנות את העורף ולקוות שאותו אדם לא יגיע לשם?
חבר שלי בעבר ירד לרחוב, ישב בכלא, נגמל, יצא מהכלא, היה נקי במשך כמה חודשים וחזר לזה שוב, ואיזה קטע, הוא שוב ברחוב, אז אני צריכה בעצם להתעלם ממנו ולקוות שהוא יהיה בסדר?
איך אפשר לוותר על בנאדם?