תדמיינו שאתם נוהגים באוטובוס, שהוא בעצם החיים שלכם. כמו בכל אוטובוס, אתם אוספים בדרך כל מיני נוסעים: זיכרונות, רגשות, מחשבות, תפיסות, ערכים, תחושות גופניות, דחפים, התניות, וכיוצא באלה.
את חלק מהנוסעים שעלו אתם מחבבים: ידידותיים, מעניינים, נחמדים, נראים טוב. הם עוזרים לכם להעביר את הנסיעה בנעימים, ולכן אתם מרוצים כאשר הם יושבים קרוב אליך, בקדמת האוטובוס. אבל, לאוטובוס עולים גם נוסעים פחות רצויים, כאלה שלא הייתם רוצים שישבו על ידכם. חלקם קצת מעיקים ואותם אתם פחות מחבבים, אבל אחרים, כאלה שממש לא נראים טוב ועושים הרבה רעש, אותם אתם ממש שונאים, והייתם שמחים אם היו עולים לאוטובוס אחר. והכי גרוע – לאוטובוס שלכם עולים גם נוסעים שנראים מאיימים במיוחד, ממש פושעים, ומהם אתם פשוט מפחדים.
כשהנוכחות של הנוסעים השליליים הופכת למעיקה במיוחד, אתם עוצרים את האוטובוס ומנסים להוריד אותם. אבל אז אתם נוכחים שלא משנה מה תעשו – ויכוחים, צעקות, שכנועים, אפילו הפעלת כוח פיזי – דבר לא עוזר, הם שם, והם בשום אופן לא מתכוונים לרדת. להיפך, הם דווקא מאוד מרוצים מתשומת הלב שאתם מעניקים להם ונעשים עוד יותר בולטים וקולניים, ועצם הניסיונות הכושלים והמתסכלים גורמים לכך שלאוטובוס יעלו עוד שלל נוסעים בלתי רצויים.
כשאתם מבינים שהם לא ייעלמו, אתם עוברים לאסטרטגיות אחרות. אתם מנסים להביא לידי כך שיהיו נסתרים, קצת פחות בולטים, פחות רועשים, שיתכווצו במושבם, לפחות שיעברו יותר לאחור כך שיהיו רחוקים מכם. אתם גם מנסים להתעלם מהם בכוח, לא להסתכל במראה, לסתום אוזניים, אבל אמצעים אלה ברוב המקרים רק גורמים לכך שלאוטובוס יעלו עוד ועוד נוסעים שליליים. לחילופין, אתם מנסים לשוחח איתם, להכיר אותם יותר טוב, כך שתוכלו לשכנע אותם לשנות את צורתם, או אולי לראות אותם באור שונה, רק שיהיו פחות שליליים ומאיימים. זה עוזר לעיתים רחוקות מאוד, ובדרך כלל אתם רק מסתבכים איתם עוד ועוד וגורמים לכך שהם יעברו לשבת ממש לידכם ויאפילו על שאר הנוסעים, אלה שאתם מחבבים. והכי חשוב – כאשר אתם עסוקים בכל אלה קשה לכם מאוד לעשות את מה שאתם רוצים, כלומר לנהוג, והאוטובוס נותר תקוע במקום.
ואז, בייאושכם, אתם הולכים רחוק יותר, ו"סוגרים" עם הנוסעים היותר מאיימים ומפחידים כל מיני עסקאות אפלות ועגומות שנראות בערך כך: הם מצידם מסכימים להתחבא, לעבור אחורה, להתכופף במושבם, אבל המחיר קשה: הם מוכנים להפוך לבלתי נראים ובלתי מורגשים, אבל בתנאי שהם יהיו אלה שייקבעו את מסלול נסיעת האוטובוס בו אתם נוהגים. למשל, אתם רוצים לנסוע בכוון המוליך לחיי חברה ולזוגיות, אבל נוסעים כמו החרדה וחוסר הביטחון מוכנים להתכופף ולשתוק רק בתנאי שתישארו בבית, לבד מול הטלוויזיה. נוסעים אחרים מסכימים להיעלם לפרקי זמן מוגבלים, וזאת בתנאי שתשתו מספיק אלכוהול, או תשתמשו בחומרים אחרים. וכך, הניסיונות שלכם לשלוט במתרחש באוטובוס שלכם הביאו באופן טראגי לתוצאה שהיא ההפוכה בדיוק: דווקא הנוסעים היותר שליליים, אלה שאתם מתעבים במיוחד, הם אלה שקובעים לאן האוטובוס ייסע, לא אתם. הם אלה שמחליטים לאן תפנו, היכן תעצרו, מתי תיסעו אחורה, ולאיזה סימטאות תיכנסו. מיותר לציין שהדרכים אליהן הם מוליכים אתכם גורמות לכם לסטות מאוד מהכיוונים אליהם אתם רוצים באמת לנסוע.
במקרים לא מעטים הנוסעים השליליים מקיימים את ההסכמים הללו, אבל עם הזמן הם הופכים ליותר ויותר תובעניים, דורשים יותר ויותר שליטה על כיוון הנהיגה, והכי חשוב – הסטייה מהכיוונים הרצויים לכם הולכת וגדלה. אז אתם נוכחים שלאוטובוס עולים עוד נוסעים בלתי רצויים, שליליים לא פחות ואולי אפילו יותר, אלה הקשורים להרגשת המחנק, הייאוש ואובדן הדרך. וכך, במשך זמן כה רב אתם נאבקים עם אותם נוסעים שתמיד הפריעו לכם, וכיום במידה רבה אתם נוסעים במסלול שמוכתב על ידם. זו לחלוטין איננה אשמתכם: בסך הכל רציתם לנסוע בשקט, בלי הטרדות והפחדות, ולשם כך עשיתם את מה שכל אדם הגיוני היה עושה: נאבקתם, ניסיתם לפתור את הבעיות שלכם עם הנוסעים שאתם כה מתעבים. למרבה הצער, זה לא עזר, אלא רק סיבך אתכם יותר והסיט אתכם לגמרי ממסלולכם.
ועתה, אתם באים אלי ומצפים שאני אצליח לעזור לכם במה שלא הצלחתם לעשות כל כך הרבה זמן, כלומר לשכנע את הנוסעים הללו שיהפכו לידידותיים, לנחמדים יותר, או הכי טוב – שיעופו כבר מהאוטובוס. יכול להיות שאתם חושבים שיש לי בשרוולי כל מיני קסמים, טריקים מקצועיים כאלה – "היפנוזה, תרגילי נשימה, מה שלא יהיה" – שיעלימו אותם, או אולי מלאי של טיעונים נבונים ויעילים במיוחד עליהם עוד לא חשבתם ושישכנעו אותם להשתנות. לחילופין, יתכן שאתם אומרים לעצמכם שאם אעזור לכם להבין מדוע ואיך מלכתחילה הם עלו דווקא לאוטובוס שלכם אז תוכלו להכיר אותם טוב יותר, ואולי ואז המשימה הזו תצלח והם ישתנו או ייעלמו.
אז קודם כל החדשות הרעות: אני לא חושב שהמטרות האלה באמת ברות השגה, ובכל מקרה אין לי מושג איך עושים זאת.
אבל, ישנה אלטרנטיבה. זה אולי ישמע לכם מוזר ולא הגיוני, אבל מסתבר שבהחלט אפשר לנטוש את שדות הקרב הנצחיים הללו שבמושבים האחוריים. במקום לנסות לגרש את הנוסעים הלא רצויים שנמצאים שם או לשכנע אותם לעזוב, במקום לנסות לשנות את צורתם או להפוך אותם לפחות מכוערים או קולניים, במקום להישמע להם או לנסות לעשות איתם כל מיני עסקאות אפלות שהמחיר שלהן עצום ותועלתן מפוקפקת, במקום כל אלה אפשר פשוט לקבל את עובדת קיומם באוטובוס.
הם אולי לא נראים טוב, הם עושים לא מעט רעש, הם אפילו מאיימים. אבל אם תעצרו לרגע ותסתכלו עליהם היטב, וזאת מבלי לנסות להבריחם או לשנותם ומבלי לנסות לרצות אותם – מה שבעצם לא עשיתם עד כה – תיווכחו שלמרות כל אלה, למעשה הם לא באמת מסוגלים להזיק לכם. זה לא שאתם צריכים לאהוב או לחבב אותם, רק להשלים עם עצם נוכחותם. וכך, במקום להילחם בנוסעים שאתם לא אוהבים, במקום לשקוע איתם בעבר המעיק או בעתיד המאיים, תנסו פשוט לצפות בהם במראה ולראות אותם כמו שהם. זה לא תמיד יהיה קל, אם כי כנראה הרבה פחות קשה ממה שנדמה לכם כרגע. בכל מקרה, כאשר תעשו זאת, תיווכחו שאפשר לשמוע את הצעקות, הצווחות והאיומים שלהם, להכיר בכך שהם שם – אבל במקביל גם לחיות את ההווה, לראות היטב את הדרך ולהיות קשובים למה שמתרחש סביבכם. אז, תוכלו להתפנות מכל המאבקים המרים והמלחמות המתישות, לחזור לנהוג, והכי חשוב – לנסוע לאן שאתם באמת רוצים לנסוע.