המחלה זהה, הסימפטומים שלה זהים, אבל יש הבדלים רבים בין גברים לנשים בסיבות לשימוש. בעבר הלא רחוק, הטיפול בהן היה במסגרות משותפות. יש הרבה הגיון בטיפול מעורב מכיוון שאצל רוב הנשים המכורות נמצא קשרים סימביוטיים עם גברים שמהם הדרך להתמכרות היתה קצרה.
מידת ההצלחה בטיפול אצל נשים תמיד היתה נמוכה יותר בהשוואה למטופלים גברים. אפשר היה לחשוב שזה באופן טבעי יוביל לאסטרטגיות טיפול שונות לנשים ולגברים. אבל למרות העדויות הרבות על כך שנשים עם תלות בסמים או אלכוהול שונות מגברים במובנים רבים, החל בחילוף חומרים ועד להשלכות הפסיכולוגיות. הטיפול בהן היה זהה כמעט לחלוטין וכנראה שאין מצב של מידות יוניסקס או One size fit all ככל שמדובר בטיפול.
תפיסת הטיפול הישנה גורסת כי דווקא כאשר יש מעורבות בין נשים לגברים בתוך המערכת הטיפולית יווצרו מצבים וקונפליקטים שבין המינים, דבר שיצור הכרח למצוא פתרונות לקונפליקטים האלה ובעצם ייצר דיאלוג בין המינים ויביא רווח לשניהם.
כיום, מתוך הבנה כי יש ליצור סביבה תומכת ובטוחה יותר ולאפשר רמת חשיפה גדולה יותר, והנסיון שמראה כי אשה תוכל להציע הזדהות ואמפתיה. ומכיוון ששיתוף אמור ליצור הזדהות מתוך החוויה העצמית, אכן יש מקום לשינוי וברור כי התמיכה המסיבית תבוא תמיד מאשה דומה ולאו דווקא מגבר.
ידוע כבר מהרבה מחקרים שנעשו בעבר כי יש שוני בתגובה הפיזיולוגית בין נשים לגברים. חילוף החומרים אצל גברים הוא מהיר יותר. לעומת זאת, נשים בשימוש בסמים מתגלות כבעלות קיבולת גדולה יותר וביכולתן לצרוך כמויות גדולות יותר של סמים מאשר גברים.
יחד עם זאת, נשים מגיבות באופן שונה לאלכוהול. האלכוהול הוא יותר מסיס במים מאשר בשומן. גוף האישה מכיל יותר רקמת שומן מאשר אצל גבר באותו גודל ומשקל. בנוסף לכך, האנזים בכבד שאחראי לפירוק האלכוהול, עובד ברמה נמוכה יותר ודבר זה גורם לריכוז גבוה יותר של אלכוהול בדם. על כן, הנזקים הגופניים אצל נשים יבואו לידי ביטוי מהר יותר וחזק יותר עם כמות שתיה פחותה בהרבה מאשר אצל גברים.
נשים הסובלות מהתמכרות צריכות להתמודד עם אתגרים גדולים יותר, במיוחד במישור הפסיכולוגי. מכורים באופן טבעי סובלים מהסטיגמה החברתית של ההתמכרות, אך נשים נשפטות בעיני החברה כבלתי מוסריות וחלשות, מיוחסת להן התנהגות מינית מופקרת וחסרת אחריות. חלקן צריכות להתחיל את החלמתן כאמהות חד הוריות ואם שאינה מתפקדת היטב, תשלם מחיר גדול יותר מאב לא מתפקד. הנסיון שלה להשתלב במעגל העבודה לעולם יתחיל מהמקום הנמוך ביותר.
רוב הנשים המכורות נמצאות במקום של חוסר אונים מוחלט בעולם גברי ואלים והעצמה נשית צריכה להיות חלק עיקרי בתהליך טיפולי.
ההערכה הגסה היא כי כ-50% מהמכורים (נשים וגברים) היו קורבנות של התעללות מינית בילדותם. ולמרות שהקשר בין התעללות מינית להתמכרות הוא סטטיסטי ולאו דווקא מוכיח קשר ישיר, ההשלכות בטיפול הן משמעותיות. נשים עשויות לפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) וגברים יתקלו במשבר של זהות מינית. בשני המקרים, הסמים והאלכוהול משמשים עבורם כתרופה עם מרשם עצמי.
תחושות של בושה ואשמה מונעות מנשים רבות מלהגיע לטיפול. רמת ההכחשה לכך שקיימת בעיה היא גבוהה ותמיד קיים החשש שהן "ייענשו", במיוחד אם הן אמהות לילדים. נשים מכורות יחששו ובצדק לאובדן המשמורת על ילדיהן ורשויות הרווחה והמערכת המשפטית צריכות להיות ערות לכך.
בשנים האחרונות אפשר לראות שינוי במגמה הטיפולית. יותר תשומות מופנות לטיפול בנשים ותכניות טיפול יחודיות ומותאמות לצרכים המיוחדים.
תכנית שניים עשר הצעדים להחלמה פותחה במקור על ידי גברים ועבור גברים. יש לזכור כי בשנים עברו, ההתמכרות היתה נחלתם הבלעדית של גברים. שימוש בסמים ואלכוהול בשום אופן לא יוחס לנשים "מהוגנות" אלא ל"נשות הלילה". רק זונות ונערות בארים השתמשו בסמים. אלא שבמהלך הזמן התפיסה השתנתה גם בחדרי AA ו-NA והתכנית שעדיין מתקיימת בקבוצות מעורבות, ממליצה לנשים וגברים להפרד כשהם עובדים את 12 הצעדים. נשים עם נשים וגברים עם גברים.
הרעיון של "חוסר אונים" על פי הצעד הראשון, נכון לשני המינים אלא שמסגרת יחודית לנשים מאפשרת העצמה נשית. כל המכורים סובלים מתסמינים דומים. דכאון, חרדה, חוסר אונים, בדידות ויאוש. הדרך לבניה עצמית ופכחון, עוברת כנראה בשני מסלולים נפרדים.