החלמה, נפילה והשילוש הקדוש

זוכרים את היום שבו נמצאה גופתה של וויטני יוסטון בת-48 במלון בברלי הילטון? היום בו הותירה מיליוני מעריצים המומים על אובדן אחד הקולות הגדולים ביותר של הדור. וכל זה רק זמן קצר לאחר שיצאה ממרכז גמילה.
ובכן, יוסטון היא לא הראשונה ולא האחרונה שהתמודדה עם שדי ההתמכרות שלה. קל לנו יותר לעקוב אחרי מאבקם של הידוענים בהתמכרות שלהם משום שהם במוקד העניין הציבורי.

ידוענים המנהלים מאבקים בהתמכרות שלהם "סובלים" מכך שהאפשרויות שלהם גדולות יותר מהמשתמש "הרגיל". מוויטני יוסטון דרך איימי ויינהאוס, ג'רי גארסיה ועוד רבים אחרים, הגמילות שלהם מתוקשרות וחשוב יותר, נוחות מאד. לא תמצאו אותם במרכזי גמילה עירוניים. רובם ככולם פונים למרכזי טיפול VIP, משלמים 50,000 דולר לחודש וחוזרים בדיוק למקום ממנו הפסיקו.

המכור מן הישוב מגיע אל הגמילה כשלא נותר לו לאן לפנות. ובטח שאינו יכול לממן חדר במלון בברלי הילטון. הנסיון מראה כי כולם מגיעים אל הגמילה כאשר לא נותרה פרוטה בכיסם והדלתות מאיימות להסגר מכל הכיוונים. – עד כאן השוני בין שני הפרופילים ומכאן רב המשותף על השונה ביניהם. ההתמכרות לא יודעת להבדיל בין עשיר לעני, ואינה מבחינה בין גזע, דת או מין.

אין מעקב נתונים אמין על המספר הממוצע של ניסיונות גמילה שנדרשים כדי להתגבר על בעיית סמים או אלכוהול. חלק מהבעיה הוא שרוב תוכניות הגמילה אינן עוקבות אחר בוגריהם לאחר סיום הטיפול, לכן אין להם דרך לתת הערכה. ישנה מגמה של היערכות המערכת הטיפולית הממסדית לנטר את מטופלי "הדלת המסתובבת" כך שניתן יהיה בעתיד לעקוב אחר נסיונות הגמילה שלהם. כמובן שזה לא יכלול אל אלה שמאשפזים את עצמם במרכזי גמילה פרטיים.

ללא מעקב מסודר ומתוך הכרות המערכת, ניתן להעריך כי כ-30 אחוז מהמטופלים בכל נקודת זמן, הם מטופלים חוזרים. עצם העובדה כי מכור לסמים או אלכוהול חוזר לגמילה בפעם השניה או השלישית לא מצביע על כשלון מוחלט בנסיונות הקודמים. הדעה היא כי בכל נסיון כזה צובר המכור עוד כלים עד ליום שבו ישתלבו כל המרכיבים הבסיסיים החיוניים להחלמה. בשולי הסטטיסטיקה נמצא כאלה שמפתחים "קריירה" של גמילות. והם נכנסים ויוצאים ממוסדות ללא תפוקת החלמה.

העובדה שהנפילה שכיחה רק מראה כמה עד כמה קשה לשבור את מעגל ההתמכרות. קבלת עזרה מקצועית היא בדרך כלל התקווה הטובה ביותר של המכור לעלות על דרך ההחלמה, על אף העובדה שזה יכול לקחת יותר מפעם אחת כדי לעשות את זה נכון.

אף אחד לא נכנס לגמילה מתוך כוונה להיכשל. כולם מגיעים עם תקווה להפסיק להשתמש.

את הסטטיסטיקות של מרכזי הגמילה יש לקחת בערבון מוגבל. חלק מהמוסדות או המטפלים (בדרך כלל הפרטיים) יציגו אחוזי הצלחה בגמילה. אך להציג סטטיסטיקה מהסוג הזה משול ללהטוטי קוסמות. נשאלת השאלה, איך מודדים? מהי הצלחה?. האם אנו נדרשים לפלח הצלחות במונחי ימים, חודשים או שנים?. מטופל שנפל אחרי שנה יוצג כ-100% הצלחה למשך שנה וככשלון בשנה השניה? וכן הלאה. ברור שלא ניתן לכמת אחוזי הצלחה מכיוון שהחלמה היא מוצר לכל החיים.

נותר לנו אם כן, לעקוב אחר אלה החוזרים לטיפול וללמוד מהם מה לא עבד כדי להבין כי גמילה היא אכן עניין אינדיבידואלי ביחד עם כל המאפיינים הקבוצתיים.

הפרופיל של המכור המפתח קריירה של גמילות, אינו מוכר לאדם מן הישוב. על כל אחד שנגמל ונופל שוב, תראה את מי שמניד בראשו ואומר "הוא לא רוצה מספיק" או "אין לו אופי" וכיו"ב. אלה שחוו על בשרם את הגמילה והנפילה ואת הסחרחרת המטורפת שקשה מאד לרדת ממנה באמצע הסיבוב, יודעים יותר טוב. כדי להגיע לגמילה האחרונה נדרש שילוב של מספר מרכיבים. ההכרה וההודאה בחוסר האונים מול ההתמכרות, להפתח לקבלת עזרה ואמון במישהו אחר, נכונות לקחת אחריות על ההחלמה ועל תוצאות ההתמכרות. כנות, פתיחות ונכונות הם השילוש הקדוש. ללא מרכיבים אלה ביחד לא תהיה החלמה.

לסיכום, אסור לנו לשפוט את המכור על פי מודלים של מוצא, גזע, דת או מין, כמו גם מודלים של הצלחה. דווקא נסיונות גמילה רבים הם שמראים על רצון עז לשינוי ואת זה לא ניתן למדוד.