במשך שנים רבות החברה תפסה את ההתמכרות ככישלון מוסרי. התיוג נכנס אל השפה המדוברת כך שהתייחסות לסטיה מהנורמה הפכה אנשים ל"שיכורים, נרקומנים, פסיכים" וכו'. ההתמכרות היתה כמלכודת כפולה בתוספת נטל הסטיגמה. מכורים נשלחו לחפש עזרה בכנסיה או בסגר.
עד סוף המאה ה-19 לא היו חוקים שהגבילו סמים. למעשה כל אחד יכול היה לרקוח סמים ותרופות כאוות נפשו. אלא שלקראת סוף המאה ותחילתה של המאה ה-20 נוצר מצב חדש.
אם עד אז הבעיה היתה בשוליים (מיעוטים, שחורים ומקסיקנים), הזליגה למרכז המעמד הבינוני והתפתחות של תת תרבות סביב הסמים אילצה את קובעי המדיניות לקבוע סייגים.
הדור הראשון של הטיפול בסמים היה באמצעות החוק. החשיבה היתה "נוציא את הסמים אל מחוץ לחוק ובזאת חיסלנו את הבעיה". בהמשך, בשנת 1920 הוצא גם האלכוהול מחוץ לחוק.
גישות אלה נכשלו לחלוטין. ברור שטיפול בעצם לא היה, לכלוא את המשתמש או הסוחר יצר ואקום ששאב אליו אחרים כך שהשורות מעולם לא חסרו. במהלך השנים הבעיה רק הלכה והחריפה והיה ברור כי הדור הראשון של טיפול בבעיית ההתמכרות נחל כשלון חרוץ.
הדור השני בטיפול בהתמכרויות הביא איתו את התובנה כי יתכן והבעיה קשורה לפיזיולוגיה של האדם. עדיין אף אחד לא העמיק לראות לתןך נפשו של המכור. התפיסה היתה כי כתוספת לחוק האוסר שימוש בסמים יש לרפא את אלה שכבר משתמשים ועל ידי כך לצמצם את הבעיה.
בשנת 1935, הוקמה בלקסינגטון, קנטקי, ארה"ב, חווה כפרית ופסטורלית על פני 1000 דונם. היעוד שלה היה טיפול ומחקר בבעיית הסמים והאלכוהול. שמה הידוע לשמצה עד היום הוא "חוות הנרקומנים" The Narcotic Farm.
מצד אחד מדובר היה באקט הומני שנועד לעזור למכורים ולחקור את בעיית ההתמכרות ואפשרויות הטיפול בה. מצד שני זה היה לא יותר מבית כלא למכורים שרוב השוהים בו הם מתנדבים שהעדיפו אפשרות זאת על פניח מאסר בכלא רגיל.
"נרקו" כפי שכינו המקומיים את החווה, הייתה אנומליה מוזרה, מוסד שבו האסירים עושים לצד מתנדבים שאישפזו את עצמם לטיפול. החווה הפכה להיות המוקד העולמי לטיפול תרופתי ומחקר התמכרות. במשך כארבעים שנה היתה החווה למקום המפגש לתת-תרבות הסמים הגוברת של המדינה. עברו שם מוסיקאי הג'אז המפורסמים ביותר, רופאים מכורים לסמים, שחקנים, ספורטאים ועבריינים. וחוות הנרקומנים הפכה לבית האחווה החדש של הנרקומן האמריקאי.
אבל מה שהחל כפרויקט ציבורי נועז ושאפתן, נסגר בשנת 1973 לאור השינויים במדיניות הסמים (הכרזת ניקסון על המלחמה בסמים) ושערורייה סביב תכנית סמויה שגייסה מאות אסירים להתנדב כשפני ניסוי בבני אדם לניסויים פורצי דרך ותוגמלו בבונוס של הרואין על מאמציהם.
היום אנחנו יודעים. לאחר חשיפת התיקים הרפואיים ועדויות של אנשי צוות החווה, מתברר כי נערכו בה ניסויים על בני אדם שבמושגים של היום מוגדרים כפשע. ניסויים שנערכו במשך שנים רבות ולא קידמו את המחקר והטיפול ולו במילימטר אחד. וגם הדור השני של טיפול בהתמכרויות נחל כשלון חרוץ.
אנחנו נמצאים בעיצומו של הדור השלישי לטיפול בהתמכרויות. הדבר הראשון שלמדנו הוא כי החוק אינו מטפל בהתמכרות והוצאנו אותו מהמשוואה.
הטיפול היום מתחלק לשניים. החלק הראשון עוסק במניעה שגם לה יש חלוקה ברורה. מצד אחד חינוך ומצד שני מזעור נזקים.
הפחתת נזק היא אמצעי המבוסס על הרצון לשמור על בריאות הציבור. המטרה היא לצמצם את הנזק למשתמש ולסביבה. הריבוי המורכב של גורמים מעורבים בשימוש בסמים, מחייב אותנו כחברה בריאה להפחתת פגיעה. כולל התערבויות רפואיות, פסיכולוגיות ועבודה על שינוי סגנון חיים.
בחלק ממדינות אירופה, מזעור נזקים כולל חלוקת מזרקים ואף את החומר עצמו. בישראל זו מגמה שקיימת עוד מאמצע שנות השבעים שהחלה עם חלוקת מתדון.
הדור השלישי הוא על יותר מאשר צמצום שימוש בחומרים ממכרים. כמו בכל טיפול פסיכולוגי, יש לעזור לאנשים ללמוד מיומנויות חדשות, בריאות נפשית וחיים יצרניים. הפסיכותרפיה מכילה בתוכה גישות התנהגותיות וקוגניטיביות.
למיליה הרפואי והטיפולי לקח לא מעט זמן עד שבסופו של דבר התקבלה התפיסה של התמכרות כמחלה ביולוגית / פסיכולוגית. התפיסה הטיפולית המודרנית התייחסה אל ההתמכרות כאל ליקוי אישיותי ולא כמחלה אלא שהנטיה היום היא יותר לכיוון של מחלה אישית וחברתית. ראוי לציין כי בקבוצות לעזרה עצמית כ-AA ו-NA נמצא את הבעיה מוגדרת בספרות כמחלה ותפיסה זו קיימת בספרות כבר מאמצע המאה ה-20.