למרבה הצער, ישנה חפיפה בין התמכרות והפרעות נפשיות. מי שסובל ממחלת נפש כגון דיכאון, חרדה, ADD / ADHD, הפרעה דו קוטבית, פוסט-טראומה, סכיזופרניה או הפרעת אכילה, נמצא בסבירות גדולה למצוא עצמו בבעיית התמכרות כלשהי.
קרוב לשליש מהאנשים הסובלים מהפרעה נפשית ומחצית מאלה שסובלים מהפרעה נפשית חמורה כמו סכיזופרניה נאבקים גם עם בעיית התמכרות לסמים. החיבור הזה עובד גם עובד בכיוון ההפוך. לדוגמא, רבים מאד (מעל 50%) מהמשתמשים בסמים מפתחים הפרעה נפשית אחרת אחת לפחות. אצל מהמרים למשל, נמצא סיכוי גבוה יותר להפרעות דיכאון וחרדה כרוניים.
המונחים לחיבור המסובך הזה הם: אבחנה כפולה, תחלואה כפולה או הפרעה משותפת. תחת הגדרה זו נכללים כל מי שמאובחן עם בעיית התמכרות ואבחנה נוספת שקשורה עם הפרעה נפשית. תנאי שיתוף אלה נפוצים היום יותר ויותר.
הוכח כבר כי שימוש בסמים מחמיר את הסימפטומים של מחלת הנפש.
לא ברור מה קודם למה. האם התמכרות מעלה את הסיכוי לפתח הפרעת נפש? או שבעיה נפשית עשוייה לגרום לכך שמישהו יפנה לסמים, אלכוהול, טבק, הימורים או קניות כדי להרגיש טוב יותר? הדבר היחיד שידוע ממחקרים הוא שהקשר ביניהם הוא מאד מורכב. ידוע כי שימוש לרעה בסמים יכול לגרום לסימפטומים של מחלת נפש אחרת – למשל, אלכוהוליסטים מגדילים את הסיכון לפתח דיכאון קליני כתוצאה משינויים כימיים של המוח. ומישהו עם מחלת נפש עשוי לבחור באופן כפייתי ב"תרופה עצמית" שהיא חומר או התנהגות מתמכרת. אדם עם הפרעה דו-קוטבית, למשל, עלול לנסות להחליק את השינויים במצב הרוח עם אלכוהול, או להשתמש בהימורים או קניות כדי להעלות את מצב רוחו במהלך אפיזודה דיכאונית. שתייה, עישון וסמים יכולים גם להסוות סימפטומים של חרדה ודיכאון.
בישראל אין עדיין מחקר הכולל מעקב סטטיסטי עקבי אחר קבוצות השתייכות על פי מאפיינים נפשיים, או סוג ההתמכרות. על פי נתוני הלשכה הלאומית למחקר כלכלי בארה"ב, אנשים עם מחלת נפש צורכים כ-38% אחוז מכלל האלכוהול, 44% מכלל הקוקאין ו-40% מכלל הסיגריות. מה שאומר, שהסובלים מהפרעות נפשיות צורכים הרבה סמים ואלכוהול, סביר להניח בניסיון להקל על כאבם. אבל טיפול עצמי מציע הקלה זמנית במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע, יוביל למעגל התמכרות מסוכן.
בעוד שבעבר באופן מסורתי מחלות הנפש והתמכרויות טופלו בנפרד, הגישה כיום היא לטיפול משולב. מה שאומר שהטיפול ישלב בתוכו את שני האלמנטים בתוך מסגרת אחת.
החלק הבעייתי בטיפול מתחיל בכך שהנושא עדיין ספוג בסטיגמה החברתית. אך מי שבאמת זקוק לעזרה מקבל אותה. הנסיון מראה כי הנשירה מתכניות הטיפול היא גבוהה עדיין, והפסקת הטיפול מביאה ליותר אשפוזים פסיכיאטריים, ניסיונות התאבדות וסיבוכים אחרים.